אז הוא היה הבנאדם הכי עשיר שהכרתי. זה לא היה עניין של בית
תכלת, גינה ירוקה וכלב צהוב, או של חוגים באוניברסיטה הפתוחה
ומסיבות ענק על הגג. הוא היה עשיר כשהסתכלתי לו בעיניים, כשהיה
מדבר מהר ואז נעלם לי במישורים סוריאליסטיים, כשנגע בתנועה
מרפרפת צורבת.

זה לא היה זה? לא, כנראה שלא.

הוא היה מוקף מכל הבחינות, טווה במרץ עוד קורים, תופס עוד טרף
- משאיר לעצמו פחות טריטוריה ויותר הבל פה חם מסביב של דמויות
אנונימיות מהופנטות, חסרות שם. אולי לי דווקא היה אחד - שם,
אבל לא היה לי יותר. הייתי טפט נוסף, רק שהפעם - על האפור
נוספו סוסים ושחקני פולו בחליפות אדומות.

היה לו מעגל חברים צמוד, הדוק ומאוד סלקטיבי. הם כולם היו
שותפים בו - מתחלקים באחוזים. הם היו מסוכסכים, אמביוולנטיים,
מדרדרים אבנים מצוק תוך כדי משחקי היאבקות חופשית, שלו, בתוכו
- היו הוא עצמו.

הוא היה כ"כ לבד שכאב להסתכל עליו, מוקף באותה הילת ניצחון
ששמורה לבודדים. מייצג הדוניזם וסרקזם באותה מידה שחושף
נאיביות ותחושת חספוס ראשוני.

בשבילי הוא היה אותה תחושת גירוי של העור שמצמררת ולא מרפה גם
בגירוד שבא אחרי.

בתוכי הוא המזוכיזם.