[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמיר חובצי
/
מזל סרטן

גילוי.
המוות הקרוב ביותר שחוויתי בחיי היה מוות של אמהות/אבות של כמה
מחבריי הקרובים והלא-קרובים. עדיין לא ידעתי באמת מהו כאב.
חולה הסרטן שנפטר היחיד שפגשתי (בזמן שהיה לו סרטן, כמובן) היה
איזה מישהו שלמד איתי בתיכון ובכלל לא אהבתי אותו. אני לא יודע
איך ההרגשה.
אין לי מושג איך הודו נראית, ומה הטעם של סמוסה. אני בכלל
טיילתי בסין ואכלתי אורז.





"זה בסדר, את יכולה להיכנס לפני"
היא חייכה אליו בעיניים עייפות ומלמלה שהוא היה פה לפניה, אז
הוא צריך להיכנס קודם.
היא הייתה בת 34, על הראש שלה הייתה פאה זולה והפנים שלה היו
מכוסות באיפור כבד. על הכסא לידה ישבו שני ילדים בני 5 ו-3,
אחד מהם שיחק בבובה של ספיידרמן. השני פשוט ישב ובהה בעציץ
שמולו.
"את בטוחה?", הוא הצביע על הילדים שלה, "ממש לא אכפת לי לחכות
עוד עשר דקות".
היא עשתה תנועות קטנות כמעט בלתי-מורגשות של הראש שלה לימין
ולשמאל, ואז סימנה לו עם הסנטר שיכנס.
במחלקה האונקולוגית לאנשים תמיד יש זמן. אף-אחד לא באמת רוצה
להכנס. כולם רוצים להשאר מחוץ לדלת הלבנה לעוד כמה דקות של
תקווה.
רק עוד כמה דקות של מחשבות על זה שהחיים לא צריכים באמת
להשתנות.

הוא נכנס מבעד הדלת מבלי להסתכל לרופא בעיניים, הסתובב כדי
לסגור מאחוריו את הדלת ובינתיים שמע את האוויר נכנס ויוצא
מריאותיו של הרופא שלו.
"עוד פעם באת?"
"מה קרה ל'בוקר טוב'?, 'איך אתה מרגיש היום'?, 'יפה לך בלי
גבות', לא מתאים לך לשכוח את הנימוסים שלך, איציק"
"בוקר טוב לירון, איך אתה מרגיש היום?"
"מצוין. אני חושב שנפטרתי מהסרטן!"
"ואיך בדיוק הגעת למסקנה הזו?"
"לא הגעתי. אמרתי שאני חושב. אתה צריך לבדוק אותי ולהגיד לי
שזה נכון"
"לירון, עברנו את זה כבר יותר מידי פעמים בחודשיים האחרונים.
אני לא יכ-"
"אתה מסרב לבדוק אותי?"
"...כן"
"למה?"
"כי כבר בדקנו אותך ארבע פעמים שונות. לירון, אתה צריך להשלים
עם זה שיש לך סרטן בכבד ושאי-"
"אני לא!"
"אתה כן! תפסיק לעשות לעצמך חיים קשים"
"אתה יודע שזה אבסורדי לשמוע את זה ממי שאמר לי לפני ארבעה
חודשים שיש לי בערך חצי שנה לחיות, נכון?"
"כן, אני מודע לעובדה שזה לא הדבר הנכון להגיד. אבל אני כבר לא
יודע מה לעשות איתך. בחיי."
"תגיד לי שאין לי סרטן"
"אבל יש לך סרטן"
"אתה לא באמת יודע את זה"
"אני כן יודע את זה. אני ערכתי עליך מספיק בדיקות בארבעת
החודשים האחרונים. אני דוקטור כבר 17 שנים, אני חושב שאני יודע
לזהות חולה סרטן כשאני רואה אחד"
"זה כי אתה סתם רופא קאקאמייקה"
"לירון!"
"מצטער"
"אתה יודע שאני אוהב אותך ואת החוש-הומור שלך, אבל אני מבקש
שלא תעליב אותי"
"מצטער"
"היית אצל הפסיכולוג ששלחתי אותך אליו?"
"כן. הוא באמת קאקאמייקה"
"למה אתה אומר את זה?"
"כי הוא ניסה להגיד לי שאני יכול לחיות חיים שלמים ומלאים
למרות שיש לי שלושה חודשים לחיות. איזה מין דביל יכול לחשוב
ככה?
החיים היחידים שיהיו לי עכשיו הם חיים של סבל וכימותרפיה"
"הא, אז אתה כן מודה שיש לך סרטן"
"בטח שיש לי סרטן, מה אני דפוק?"
"אז למה באת לפה?"
"שיעמם לי בבית"
"שאני אבין, קבעת תור אלי כבר מלפני שבועיים כי ידעת שישעמם לך
בבית?"
"לא קבעתי תור. סתם חיכיתי פה עד שיגיע מישהו שלא ממש רוצה
להכנס. תמיד יש אחד כזה"
"לירון, תעוף מהמשרד שלי!"
"לא רוצה. בשביל מה אתה הרופא שלי?"
"אני הרופא שלך כשאתה תקבע תור באופן מסודר ולא תכנס במקום
אנשים אחרים!"
"נו איציק, אל תהיה מניאק"
"אני לא מניאק. איך אתה היית מרגיש אם מישהו היה עוקף אותך
בתור שאמור לשנות לך את החיים?"
"הייתי מנשק לו את הרגליים"
"נו, אל תתחכם לי פה"
"איציק, תקשיב. אני רציני. הפסיכולוג הזה הוא סתם דביל, אין לי
כוח ללכת אליו שוב"
"אתה חייב ללכת אליו. הוא אמור לעזור לך להתגבר על ההשפעות
הנפשיות שמגיעות כתוצאה מזה שהגוף שלך בטיפולים הכימותרפיים"
"איך בדיוק? אתה יודע, יש דברים ששיחות לא יכולים לפתור"
"למה לא?"
"כי הוא מנסה לגרום לי לחשוב שטיפול כימותרפי זה הדבר הכי כיפי
בעולם"
"ואתה לא מרגיש ככה?"
"בטח בטח. זה כיף לא נורמלי להגיע להקרנות..."
"אמרתי לך שאתה צריך ללכת למרכז בחולון. האחיות הכוסיות מגיעות
לשם"
"לא יעזור לי, גם ככה כבר לא עומד לי"
"אתה לא מצליח לראות את החצי-כוס המלאה, הא?"
"סליחה באמת! יו איציק, איזה כיף שיש לי סרטן! עכשיו אני
סוף-סוף אוכל לפגוש אחיות בנות 50 כוסיות!"
"מדהים אותי שההקרנות האלו לא הרגו לך את הציניות"
"אני לא רוצה ללכת יותר להקרנות. מצידי שהסרטן יתחיל כבר
להתפשט לי בגוף ושיקח אותי. רק שזה יהיה מהר ובלי סבל. אין לך
איזו תרופה לרשום לי פשוט?"
"מאיפה הבאת את הרעיון הזה פתאום?"
"תומר אמר לי שכדאי לי"
"תומר? זה ההוא שהיה במיטה לידך באיכילוב?"
"כן. הוא סיפר לי שהרופא שלו דוחף לו מלא תרופות, ורוב הזמן
הוא פשוט שוכב מסומם במיטה. הוא בכלל לא מרגיש איך הזמן שלו
עובר"
"אוח, אל תגיד לי שאתה רוצה להפוך להיות נרקומן עכשיו"
"לא נרקומן. סתם איזה מורפיום כזה פעם-פעמיים ביום. מה אכפת
לך?"
"אכפת לי כי אני רופא, ולא דילר! אם אתה רוצה סמים, לך
להודו!"





"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אסיע אותך?"
"עזבי, יש לך עבודה מחר בבוקר. המונית תיכף מגיעה"
"אבל אני רוצה להפרד ממך לפני הטיסה"
"תיפרדי ממני עכשיו, מה זה משנה? כולה הפרש של חצי שעה בין זה
שנפרד בדלת של הבית או בכניסה לשדה-תעופה"
"החצי שעה הזו משנה לי"
"נו אמא, אל תעשי לי ריגשי עכשיו"
"טוב טוב. תקח מונית"
"אל תחכי לטלפון ממני בשדה, טוב? תלכי לישון"
"אני הולכת לישון. אבל תרים אלי טלפון כשאתה נוחת, טוב?"
"מבטיח. ביי אמא"
"ביי נשמה שלי. תבלה שם. ותשכח מהכל, טוב?"
"מבטיח. לילה טוב"





"Ladies and Gentlemen please fasten your seatbelt, we are
about to land in a few minutes"





"תגיד, אם היית צריך לבחור בין לתת את הכסף שלך לקבצן בלי יד
ורגל לבין לתת אותו לאשה עם תינוק קטן, מה היית בוחר?"
"אני חייב לתת להם?"
"כן, שניהם ניגשים אליך ברחוב, אין לך לאיפה להמלט, יש לך 10
רופי בכיס"
"אמממם... האישה והתינוק בריאים?"
"כן, אבל הם עדיין חיים ברחוב"
"תהייה הגונה למדי... אין לי מושג. מה את היית עונה?"
"ברור שלאמא והתינוק! אם הקבצן הזה הצליח להסתדר עד עכשיו בלי
יד ורגל, אז הוא יסתדר גם בלי ה-10 רופי שלי"
"פששש... זה עמוק. קראת הרבה ספרים על ZEN לפני שבאת לפה,
הא?"
"שתוק, אתה אפילו לא ידעת למי מהם לתת את זה. לי לפחות יש דעה
מוצקה בעניין. וכשאותי יקיפו קבצן חסר גפיים ואמא עם תינוק אני
אדע בדיוק למי אני אתן את הכסף שלי ולא ארגיש רע אחרי זה"
"טוב נו, אם זה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך"
"זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי באמת"
"ססס'אמק איזה חום פה!"
"נראה לי שאפילו הפרות שלהם מזיעות כאן!"
"את יודעת שפרות מזיעות גם בארץ, נכון?"
"זו סתם הייתה מטאפורה"
"כנראה שהשנינות שלך מתוחכמת עלי קצת"
"לירון, תרגיע, טוב? לא עזבתי את כל החיים שלי וטסתי איתך לפה
בשביל לשמוע ירידות שלך עלי"
"אבל זה הדבר היחידי שגורם לי אושר. לא היית רוצה למנוע ממני
טיפות אחרונות של אושר בזמן שאני גוסס לך מול העיניים, נכון?"
"לך 'זדיין"
"יותר מאוחר. נראה לי שקודם כדאי שנשיג מונית"





"אה, תראי - הטאג' מאהל!"
"אחלה"





"תפסת כבר ראש?"
"לא. ואת?"
"לא. נראה לי שהוא מכר לנו חומר מקולקל"
"בנזונה"
"תזכיר לי מה היה השם שלו"
"לא זוכר. רא.. משהו"
"ראפיק?"
"לא, רפיק זה הטמבל הזה מישראל"
"אה, נכון. רא... ראב.. ראג... ראד... לא זוכרת"
"אם אני רואה את הרפיק הזה אני דופק לו סטירה!"
"מה, ההוא מישראל? מה הוא עשה לך?"
"לא הוא, הרפיק שמכר לנו ת'חומר"
"אה"
"למרות שגם הרפיק הישראלי דורש סטירה. יודעת מה?"
"מה?"
"אם אני פוגש אותו, גם לו אני דופק סטירה"
"ליבינג און דה אדג', הא?"
"אין לי זמן לבזבז. אם יש לי חודשיים לחיות אז אני כבר אעשה
אותם כמו שצריך. אם מישהו דורש סטירה, הוא יקבל אותה"
"השכן שלי דורש סטירה"
"איזה שכן?"
"יש איזה ילד בן 15 בדירה מולי, אני כל הזמן רואה אותו מסתכל
לעבר החלון של המקלחת שלנו"
"סוטה קטן"
"כן, רק בגלל שפעם אחת הוא ראה אותי הולכת שם עם חזיה אז הוא
ממשיך לרגל אחריי"
"לפחות יש לו אינסטינקטים טובים"
"אינסטינקטים טובים?"
"כן, הוא צד אותך"
"לא רוצה שהוא יצוד אותי"
"הוא לא יצליח לצוד אותך. זה כמו ששפן יצוד אנטילופה, זה פשוט
לא יצליח. אבל העיקרון דומה"
"מה, גם השפנים עושים ביד על האנטילופות?"
"אם השפן יודע מה טוב לו - אז הוא יעשה ביד על אנטילופה.
תביני, הוא עוקב אחרייך, מחכה שפעם אחת תשכחי שהוא אורב לך,
ואז תיכנסי למקלחת ותתפשטי כשהחל - פאק, נראה לי שמשהו עקץ
אותי!"
"איפה?"
"פה"
"איפה זה פה, אני לא רואה"
"תורידי את הכובע מהפנים שלך ואת תוכלי לראות"
"לא רוצה, אני אשרף"
"את לא תישרפי אם תורידי אותו ל-4 שניות בשביל להסתכל על איפה
עקצו אותי"
"טוב טוב. איפה זה?"
"הנה פה"
"אני לא רואה כלום"
"זה לא אדום?"
"לא, אתה סתם פרנואיד"
"יכול להיות שהחומר משפיע?"
"לא, כבר סיכמנו שהוא מכר לנו חרא של חומר"
"וואלה. טוב, את יכולה להחזיר את הכובע"





"ענת, אני רעב.
ענת?
ענת, קומי!"
"ששש... אתה עושה לי חור בראש. תן לי לישון קצת"





"זה ממש לא מסובך. מה אתה לא מבין?"
"את כל העניין הרוחני הזה. כל הפנימיות. זה לא מדבר אלי"
"אז למה באת לפה?"
"כי הרופא שלי לא רצה לתת לי סמים"
"מה?"
"סתם סתם. את יודעת, כמו כולם. באתי בשביל לטייל, לנוח, למצוא
את עצמי"
"מגניב. תגיד, הג'ינג'ית היא החברה שלך?"
"לא, אנחנו פשוט ידידים ממש טובים"
"מגניב"
"כן, היא ממש מגניבה"
"למה?"
"כי היא עזבה את ישראל, ואת העבודה שלה והכל רק בגלל שאמרתי לה
שאני לא רוצה לבוא לפה לבד"
"זה באמת מגניב מצידה. למה אתה לא רוצה להיות פה לבד?"
"כי אני פוחד"
"ממה?"
"מהלבד"
"תגיד, מה המזל שלך?"
"אני? יש לי מזל סרטן"
"מגניב. אני קשת. זה אומר שאני ואתה ממש מתאימים"
"בת כמה את בכלל?"
"שתיים-עשרה"
"אז מה יש לך לחפש עם זקן כמוני? עזבי. יש חתיכים אחרים
בעולם.
תגידי, איפה ההורים שלך?"
"שם, על החוף"
"את לא פוחדת להסתובב ככה לבדך על החוף ולדבר עם זרים?"
"אני אמורה לפחד?"
"אממ... אני מניח שלא, לא"
"מגניב"





"ענת, בואי נלך לאכול"
"אבל אני לא רעבה"
"אני כן"
"אז תעלה לחוף, תאכל את הסמוסה הזו שאנחנו רואים פה בכל חור"
"לא יודע, זה נראה מה-זה מגעיל"
"כן, אבל ההודים אוכלים את זה"
"ההודים עושים הרבה דברים שאני בחיים לא אעשה"
"מה אכפת? גם ככה אתה גוסס"
"רסמי"
"כן, לפחות יצא לך סיפור טוב. אתה תהיה 'הישראלי הזה שאכל
סמוסה'. ואני אוכל לספר לכולם שהכרתי אותך"
"אז את בעצם מנצלת אותי בשביל שיהיה לך מור"ק?"
"היי, כל אחד צריך להרוויח מהקשר הזה משהו, לא?
"כן, יש בזה משהו. חבל שאני צריך להיות השפן-ניסיונות בקשר
הזה"
"די להיות תינוק"





"וואי, זה פשוט היה הדבר הכי מגעיל שראיתי בחיים שלי"
"כן, בצורה מפתיעה זה נראה יותר טוב אחרי שמקיאים אותו..."
"אמרתי לך לא לאכול את זה!"
"יא זונה, את זו שכן אמרה לי לאכול את זה!"





"לא נראה לי שאמא שלך תאהב את הרעיון הזה"
"ברור שהיא לא, אבל היא כבר השלימה עם העניין"
"מה, שהיא לא תראה אותך יותר?"
"משהו כזה. כלומר, היא כבר הבינה שאני עומד למות. אז אין הרבה
הבדל"
"בטח שיש. היא חושבת שבאת לפה רק בשביל לעשות קצת כיף לפני
שאתה... אתה יודע"
"מת?"
"כן, זה"
"למה את לא יכולה לומר את המילה הזו?"
"מה, 'מת'?"
"כן"
"אני כן אומרת את זה"
"כן, אבל את לא אומרת את זה כשזה קשור אלי"
"אני מניחה שעוד לא השלמתי באמת עם כל הקטע"
"עוד לא השלמת עם זה שאני עומד למות?"
"לא"
"חבל. לא הייתי רוצה להיות במקומך כשאני יום אחד פשוט לא
אתעורר בבוקר"
"אוף, סתום כבר!"
"מה? אני בסה"כ אומר לך את האמת"
"זו לא האמת שאני צריכה לשמוע!"
"איזה אמת את צריכה לשמוע?"
"אני לא צריכה לשמוע עכשיו שום אמת"
"את מעדיפה שאני אשקר לך?"
"שיקרת לאמא שלך כשאמרת לה שאתה תחזור מפה. למה לי אתה לא יכול
לשקר?"
"לא יכול"
"אתה יודע שהיא תפסיק לאהוב אותי אם אני אחזור לארץ בלעדיך"
"איך אפשר לא לאהוב אותך?"
"די להיות חמוד. אני רצינית"
"לא יודע מה להגיד לך... לא בא לי למות שם"
"אבל אתה צריך להתחשב באנשים שמכירים אותך - אתה לא יכול פשוט
לנטוש אותם סתם ככה. זה נוראי"
"איפה הנוראיות פה? אם כבר אז זה הפוך, אני גואל אותם מהפרידות
האיומות האלו"
"אבל יש אנשים שצריכים את הפרידות האלו"
"לא נראה לי, יש אנשים שזה מביך אותם. זה מביך אותי"
"לא נראה לי שמבוכה צריכה להיות הדבר שמטריד אותך"
"מה כן צריך להטריד אותי?"
"האנשים שאוהבים אותך"
"זה מטריד אותי. אני עושה את זה בשבילם"
"לא נכון, אתה עושה את זה בשבילך"
"גם. אבל זה גם בשבילם. את זוכרת כשאבא שלי נפטר מסרטן?"
"ברור"
"שנתיים ידענו על זה. שנתיים העברנו איתו כשיש בו את הגועל הזה
בתוך הגוף שלו. שנתיים שסתם ביזבזנו. פעם אחת, כמה חודשים
שלפני שהוא נפטר, הוא אמר לי שהוא היה מעדיף למות כבר, כדי
שאנחנו לא נעבור את זה"
"זה משהו אחר לגמרי!"
"למה? מוות זה מוות. ייסורים זה ייסורים. חרטות זה חרטות. אני
פשוט נמנע מהם. חוץ מהמוות"
"כלומר, אתה לא רוצה לתת לאנשים הזדמנות להתחרט על דברים שהם
עשו או אמרו לך?"
"בדיוק. למה זה טוב? זה כמו כשיצאת אז עם הגולן הזה. לקח לכם
איזה 4 פעמים עד שנפרדתם סופית. ואת יודעת שזה לא היה טוב
לשניכם"
"איך אתה משווה פרידה כזו לפרידה ממישהו לפני שהוא מת?"
"פרידה משמעה שאת לא תראי ותדברי יותר עם אדם מסוים. נקודה.
זה לא משנה אם מדובר במשהו יזום, או משהו כפוי"
"טוב, איבדנו פה את הנקודה. אתה באמת רוצה להגיד לי שאתה לא
רוצה לראות יותר את אמא שלך ולהיפרד ממנה?"
"לא אמרתי שאני לא רוצה, אבל א' - כבר נפרדתי ממנה, ו-ב'- זה
לטובתה. אני לא רוצה שהיא תעבור שוב את מה שהיא עברה עם אבא
שלי"
"אתה לא יכול לקבל את ההחלטה הזו בשבילה"
"בטח שאני יכול"
"אתה לא. היא אמא שלך"
"ובגלל זה אני מקבל את ההחלטה בשבילה. כי היא לא תהיה מספיק
אמיצה לקבל את ההחלטה הנכונה"
"שזה לטלפן אליה ולהגיד לה שפשוט השארת לי מכתב שבו אמרת שהלכת
למות לבדך כי לא רצית שאני אראה אותך סובל, ושאני אמסור לאמא
שלך שאתה מצטער אבל לא רצית שהיא תעבור שוב מה שהיא עברה כשאבא
שלך נפטר?"
"בדיוק"
"אתה יודע שאתה מבקש ממני משהו מאוד גדול, נכון?"
"כן, אבל יש לי מזל שאת אוהבת אותי ואת תסכימי לעשות את זה"
"בנזונה"
"היי, עד אמא שלי!"
"בן-כלב!"
"היי, אבא שלי מת מסרטן!"





"תגיד, אתה רעב?"
"קצת, למה?"
"חשבתי שאולי תרצה לאכול מהסמוסה הזה שמוכרים פה"
"את יודעת שהסרטן לא פוגע בזיכרון שלי, נכון?"
"שיט"





"היא גם בכתה?"
"כן"
"אבל נראה לך שהיא קנתה את זה?"
"לירון, מהזה לא בא לי לדבר איתך עכשיו"
"מצטער"
"פשוט... לך מפה לאיזה חצי-שעה. תן לי קצת זמן לבדי, טוב?"
"אוקיי"





"איי אם פרום ישראל"
"רילי? איי הרד איטס וורי ביוטיפול"
"יס איט איז, יו שוד ויזיט דר"
"וי ויל, וי ויל"
"פתח-תקוה איז לאבלי אין דה ספרינג - דונט מיס איט!"





"היי"
"היי"
"הבאתי לך קורנטו"
"איזה חמוד"
"את כבר לא כועסת עלי?"
"אני בחיים לא אפסיק לכעוס עליך על שגרמת לי לעשות את השיחה
הזאת"
"את רוצה שאני אלך שוב?"
"לא, תשאר"
"את אומרת את זה רק בגלל שאת רוצה את הקורנטו?"
"לא דביל. אני אומרת את זה בגלל שגם ככה אין לי הרבה זמן איתך,
אני לא מתכוונת לבזבז אותו בלהיות ברוגז איתך"
"אבל את עדיין כועסת?"
"כן. אפשר לכעוס ולא להיות ברוגז, נכון?"
"אני מניח שכן"
"נראה לי שכשלא היית פה אז הבנתי שאתה עלול באמת לעשות את זה"
"את מה?"
"להעלם לי יום אחד ורק להשאיר מכתב שהלכת למות לבדך"
"-"
"למה אתה שותק?"
"לא ידעתי שאת מרגישה ככה"
"תשבע לי עכשיו אתה לא תעשה לי את זה"
"אני לא אעשה את זה"
"תשבע!"
"למה אני צריך להשבע?"
"ככה. אם אתה אוהב אותי, תשבע לי שלא תעשה לי דבר כזה"
"וואו, זה ממש מפריע לך, הא?"
"אני אתאבד אם תעשה את זה"
"אל"
"אני אתאבד"
"את יודעת שאני לא תמיד אהיה ככה, נכון?"
"איך ככה?"
"מסוגל ללכת והכל"
"כן"
"אז אני לא רוצה להיות ליד אנשים שאני אוהב כשזה קורה.
תראי, אני עוד לא קרוב לסוף האמיתי שלי.
הסרטן הזה עוד לא התפשט לי בגוף כמו שאיציק אמר שזה יקרה.
אז המטרה שלי היא ליהנות ממה שאני יכול בינתיים, וכשאני אתחיל
להתמוטט, כשזה יתחיל לאכול לי את הגוף מבפנים - אני לא רוצה
להיות פה איתך"
"אתה מתכוון שתעזוב אותי?"
"אל תדאגי, את תדעי כשזה יקרה"
"אתה תגיד לי לפני שאתה עוזב?"
"כן, את זה אני יכול להבטיח לך"
"יופי"
"יופי"
"בוא לפה"





"למה עשית את זה?"
"כי תמיד רציתי"
"אל תעשי את זה שוב"
"לא אהבת?"
"אהבתי. אבל אני גם ככה מרגיש רע עם עצמי על השיחה, אני לא
צריך שגם תתאהבי בי עכשיו"
"מאוחר מדי, לא היית צריך לשבת לידי בכיתה י'. עכשיו כבר מאוחר
מדי בשביל לא להתאהב בך"
"מצטער"
"זה בסדר"





"ענת?"
"מה?"
"נראה לי שאני הולך"
"לאן?"
"להסתובב. אולי אני אשתה משהו"
"טוב, שניה, אני אלבש משהו ואבוא איתך"
"לא, תישארי"
"קרה משהו?"
"לא, פשוט בא לי להיות לבד"
"אוקיי, ביי"
"ביי"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
/
< >
/

בבמה חדשה, אתה
הכוכב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/7/07 8:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמיר חובצי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה