את טיולי הבוקר שלו היה נוהג לערוך בנשימה אחת. סיור מהיר מפתח
הבניין המשופץ שבקומתו הראשונה ביסס משהו, עד סוף הרחוב החמוץ.
לא היה בו דבר משוחרר, חוץ מכמה נחשי כעס ארוכים ודקים שמפעם
לפעם היו נושפים ורושפים ממנו ומביאים לפיטוריו או לחיסולה של
אהבה עונתית. כשהיה חוזר מטיולו, היה נתקל בשכן הערירי המתגורר
מעליו בדיוק, שהיה יורד מדי בוקר באותה השעה לברך את הדוור
ולאסוף את החשבונות האחרונים שיזכה לשלם. כשהגיע לראשונה
לבניין התיידדו ומצאו שפה משותפת  באהבתם המוזרה לאופרה,
איש-איש וסיבותיו. כמה ביקורים קצרים, שלוו בשתיית משקה מוגז
קר מתוך מרקיות זכוכית שטופות ומריחות מזקנה. לפעמים היה כיבוד
עבש,לפעמים היה בית הזקן ריק ממזון. הם נהגו לשבת במטבח הזעיר
בדירת הזקן, וממקום מושבו סמוך לחלון המטבח יכול היה לראות את
הנקודה המדויקת בה נהג השכן הזקן לעמוד מדי בוקר ולברך את
גברות הרחוב הזקנות, בתאווה מעודנת. הללו השיבו לו תמיד מבט חד
ולא מתמסר, הגם שלמרות גילו המתקדם היה משונן, חריף וכאוטי
במידה. אחרי כמה ביקורים בעלי אופי מבודח, החלו להיבקע סדקים
צפויים באידיליה הבין דורית הזעירה שיצרו בלי מאמץ מיוחד.    
ראשונה הבחין השכן הזקן במוסיקה שנוגנה חד וגבוה,ללא הפסקה,
מביתו של שכנו הצעיר. שעות ארוכות בילה הצעיר בהאזנה לאוסף
מגוון ומופרע מדי שהתאפיין בעיקר בעושר אקראי ולא מאוזן של
להקות מיותרות, חלקן מדורדרות יותר וחלקן פחות. המנעד המוסיקלי
הביע יותר משיכול היה הצעיר לרצות להביע במילים, והצהרות אלו
של טירוף לא כנוע הציפו את מנגנוני ההתקפה של שכנו העתיק שדידה
מדי כמה שעות, משך ימים, משך שבועות, עשרות פעמים, את המרחק
מדירתו הטחובה, בחלוק מהודק ובשפתיים קפוצות, רועד בכעס. הדבר
היחיד שניתן להגיד לגבי הכעס שלו, הוא שהיה מבדח הרבה יותר
מכעסו של ידידנו הצעיר. היות וכבר הבין את תפקידו הקומי של
הכעס בחייו,היות שהבין לפני שנים רבות כי כעס די והותר וכי
עדיף שיוותר מבודח בכעסו, גם אם המעשים והנושאים אינם קומיים
כלל.
היה נוהג להקיש על הדלת, תחילה בעדינות ומתוך שזכר שהיושב מעבר
לדלת חובב אופרה ואמנות בדיוק כמותו וכמה רגעים מאוחר יותר,
משלא נענה, היה מכה את הדלת במפרקי שלוש מאצבעותיו בזעם מבויש
וכנה. בנקודה זו היה בדרך כלל מתרחש מפנה חד בנפשו הנוירוטית
של השכן הזקן, וזאת מבלי לגרוע מאיכויותיו הנוירוטיות של שכנו
הצעיר.שניהם היו מאלצים את עצמם לחיות חיי הרגלים. מספר הרגלים
קשרו ביניהם ולעתים היו מבצעים את אותם מעשי פולחן נפש זעירים
ובתוכם הנאה מסודרת ותחומה. נהגו לקרוא מספר עמודים מדוייק מדי
יום מתוך כמה ספרים שקראו במקביל. ובדיוק כמו בהרגלי החיים
האישיים,נהגו בפולחניות גם כלפי אנשים אחרים, כל שכן אחד עם
השני. בטקסיות אצילית היה מעניק השכן הקשיש מספר הקשות רמות,
בשלושה מפרקי אצבעות מחוברים על דלתו של שכנו הצעיר. קריאת שמו
של הצעיר בריסון מיותר גם היא נשמעה, ועדיין, שום קול היחפזות
לא נשמע מעבר הדלת.  
עוצמת צלילי המוסיקה נותרה גבוהה לרוב, תוך שהצעיר שוכב
באיטיות על רצפת חדרו וקורא בספריו. בכל הפעמים כולן נהג השכן
הצעיר להאזין לקול ההקשות והזעם המוחמץ, תוך שהוא מקים את גופו
בלי צליל מרצפת השיש הקרה ומפלס לעצמו נתיב סודי ולא נשמע אל
דלת הכניסה אל הבית. כשהגיע לדלת היה אוחז בידו הימנית במפתח
הבית החדור בתושבת המנעול, כשידו השמאלית אוחזת בעוצמה בידית
הדלת וממתינה לסימן, לאיתות נוירוני מהיר ומוחלט ממוחו של
השולט בה. וכך, בלי שהבחין השכן הזקן, בעודו ממתין לפתיחה
מנומסת ומתונה של הדלת, היה פותח השכן הצעיר במהירות את דלת
הבית, לעתים כה מהר עד שתנועת המשיכה משכה עמה גם את האוויר
העומד לפני הזקן, ומשאירו ללא נשימה. וכל האוויר הנגנב מהזקן
בחטיפה היה מוצא את עצמו מוטח בפניו של הצעיר, מנער אותו ומשיג
בדיוק את האפקט הרצוי מצדו. כך יכול היה לעמוד בפני מקבילו
המאוחר, שואל במה שחשב השכן הזקן שהוא נים של תוכחה או התרסה,
במה יוכל לעזור. עצם שאילת השאלה העידה, לטעם השכן הקשיש, על
הבנה מוקדמת ובעיקר על העמדת פנים לא נחוצה מצד יורשו העתידי.
הרי ברור היה לשניהם שבא לבקש הנמכה ולא הזמנה לארוחת צהריים.
ועדיין, חשב לעצמו השכן הזקן, 'הוא מעדיף את משחקי הנימוס. האם
יכול להיות שהוא כשאר הפוחזים'? וכך יכול היה השכן הזקן להרהר
בשמרנות בזהותו האמיתית של הצעיר, שהוסתרה ממנו עד עתה
במיומנות מחושבת. היה משהו יסודי ולא מתפשר באהבתו של השכן
הזקן לאופרה ואותה יסודיות ושקדנות הן שהפכו את המוסיקה האחרת
שלה נהג שכנו להאזין, ללא נסבלת, אולי אפילו לבזויה.  
ובעמדם כך, חשופים ומשוננים זה מול זה, משני צדי משקוף דלת
הכניסה לבית הצעיר יכולים הייתם אתם, הנינוחים והמסורקים,
להתיישב בנוחיות בספת הסלון בחדר האירוח של הצעיר הרושף, זה
לצד זו ולהנמיך מעט את עוצמתה של הגברת הצודקת השרה ולחכך יד
ביד ביד ביד והנה, הקרב מתחיל.  
ותוך כדי שאתם צופים בשני זכרים עריריים משוננים כמו אלו
שנקלעו לעיניכם, בהמתינכם לליטרה יומית של שיחה מרוסנת נחוצה,
אספק לכם אני פרטי זימה נוספים, כדי שתושלם התמונה ויובנו
חילופי הדברים העתידים לבוא כעת, מהר משציפיתם.  
כפי שנאמר בתחילה, את סיורי הבוקר שלו נהג השכן הצעיר לערוך
בנשימה אחת. ומנין שנשימה אחת בלבד ננשמה? ובכן, צופים
מרושלים, אם תביטו היטב אל אחורי גבו של הצעיר שעל כורסתו
הנחתם את עצמכם, תוכלו לאושש את הכתוב בנקל, כל שעליכם לעשות
הוא להביט. להביט באמת. לאורך כל המהלך, שנמשך ונמשך מסיור
הבוקר ועד מערכה נוכחית זו, האם ראיתם את חזהו של האח הצעיר
מתמלא? ובהתאם, האם אתם מזהים את הגוון האדום העז הפשוט על
לחייו? מנגנוני הגוף שלו, מיותר לציין, הם רק השתקפויות
סימטריות של מנגנוני הנפש שלו והללו, אפילו בהסתפק במידע המועט
עד עתה, מלאים דליפות ואטימות.
הנה רק קומו מעט ממושבכם הנוח ועמדו לצידו, הניחו ידכם על חזהו
העצור וענו לי, האם נשימה בקרבו?  וכאן מתגלית לה אמת משמעותית
לא פחות שתהיה חיונית בהטעמת הקווים שיש לצייר ביד אחת, מצדי
כמספר יודע קול ומצידכם, הישובים והשכובות.  
אדם זה, שעד לפני שניות מועטות שכב על הרצפה הקרה ובידו ספר
האמת המרטיניקאי, הספר המכונן בחיי צעירים רדיקלים לפניו,
מאחוריו ומעליו, אינו מרבה לנשום. לכאורה נשמעים דבריי
מטורפים, יש יאמרו שאני מנסה למשוח את דמותו בגווני משיחיות
מיותרים, אך האמינו לי, מובטחים שלי, שמעבר לעניין הכללי
בהענקת אלוהות לברואי הדמיון המילוליים שלי, היקרים לי בהחלט,
ישנו כאן עניין חשוב הרבה יותר. והנה הוא, במלוא חשיבותו,
מתגלגל לרגליכם.  
מעצורי הנשימה בחזה השכן הצעיר הם למעשה ביטוי לחוסר היכולת
המובהק של ידידי הצעיר לשלוט בעצמו. הנה, כמה מילים מתחברות
למשפט ומסבירות משהו, דבר מה שלא היה נהיר לך ולפתע הוא מכה בך
בעוצמה ואינך יכול עוד לשקר לעצמך, אני חצוי שכמוך. חוסר
השליטה של הצעיר ממלא את כולו, גם בשעה שהוא עומד, נינוח
ומרושל, וצווארו לפות היטב ולא ממושמע. רצון אלים כרוני משתלט
עליו, בלי שאלות נימוס וחזהו העומד במקומו כמו פניו האדומים,
מעידים על הדחק הנפשי שבגבולותיו הוא פועל (מעט לגבי דחק זה:
ישנם בנמצא הסברים טיפוליים מגוונים ויש להניח שאם רק תרצו בכך
יוכלו הסובבים אותו לספק תיאוריה מציאותית שלוקה שתסייע בידכם,
אולי אפילו תייצר בקרבכם אהדה מסויימת למצבו. אך לא אהדה היא
שאני מעוניין שתחושו ולכן לא אשחק את המשחק).  
ומה באשר לקשיש מהקומה מלמעלה? האם הוא מבחין בחוסר השליטה?
האם האינסטינקט החייתי שלו (שהושמט ורופד כנדרש) מזהיר אותו
מפני סכנה אפשרית, או שמא הוא עסוק מדי בעצמו ואיננו רואה? וגם
אתם, או אני, יש להניח, לא היינו מקפלים את זנבנו ומשפילים את
עינינו, לא היינו בורחים ומסתתרים למראה צעיר עצור ומוחזק,
לרגע לא היינו חוששים שמא יתנפל עלינו וישסף משהו מתוכנו
החוצה. נסיון העבר הדל שלי, שלכם, כופה עלינו לראות אותו
כסטטיסט לא קטלני במיוחד וכאן טמונה הסכנה.  
הרגעים הבאים הם קריטיים מבחינת שני הקשישים העריריים, היות
והם עשויים לייצר הכרעה פיזית ברורה לגבי שניהם ויש בי תקווה
כל שהיא כי תצליחו לראות את המוות שמעבר לגרזן, הצפוי לשניהם,
בסופו של דבר.
השיחה ביניהם מתנהלת בתוך כלי מהילה מדוד של נימוס ויוהרה,
שניהם מביעים הערכה מסויימת לאורח חייו של העומד מולם בתחילה,
זה משבח את צלילי האופרה הנשמעים מדי יום אחר הצהריים מביתו של
זה, וזה, מפויס מעט, מביע תמיהה מבודחת לגבי טיב "האופרות
החדשות" להן נוהג להאזין זה ונדמה שעוד מעט וייחתם כאן ויכוח
שכנים סתמי בהבנה מסוימת וחזרה לשגרה, אבל אם כך היו מתגלגלים
העניינים, לא היו עיניכם ממשיכות במורד העמוד ולא הייתי אני
טורח להמשיך בסיפורי.  
אחרי שכבר סגר הצעיר את הדלת אחרי שכנו הזקן, אחרי שכבר שב
הזקן לדירתו, אחרי שכבר הגיעה שעת צהריים (בה נוהג הקשיש לנמנם
בחדר המגורים של דירתו, מול גובלן גדול וציורי מעשה ידיו),
אחרי שכבר הפיח בעצמו הצעיר נשימה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת,
אחרי כל אלה, החליט הצעיר לנגן שוב תקליט עצוב ומנוסר בעוצמה,
עוד תקליט אחד מתוך אוסף אלבומי הצער הקשים שלו, שבניגון כה
עצום וגבוה הופכים להצהרת כוונות רצינית למדי, בין השאר כלפי
השכן הזקן. ומה יכול לחשוב לעצמו אדם זקן ומת למחצה, מת כדי
שלושה רבעים, כשהוא שומע צלילים עצובים-גאים? שהוא שוכב על ספת
אבק בחדר האירוח של ביתו, המתפורר מרצון, בשעה שהוא מביט
בתמונת בארוק טווייה, ובה כלבי ציד משוסים באווז גדול ובוהק?
לעתים היה בוכה יחד עם תקליטי המוות של הצעיר והיה אוחז אותו
משהו. שאלות קשות שכבר ענה עליהן במהירות היו מנקרות אותו:
'כיצד חי אדם צעיר כל כך בלי תקווה? ללא אמונה גואלת?'

לעתים רצה לרדת מייד לקומה תחתיו ולהעניק במתנה את הביצוע
הנהדר של משיח להנדל לידידו הצעיר ולנערו מהר בכתפיו עד שיפסיק
עם תקליטי הצער. ובכל פעם מנע מעצמו לרדת במדרגות בית הדירות,
והיה מאלץ עצמו לחזור לספת הקבורה שלו ולהאזין באדיקות למתים
והמתות להם בחר ידידו הצעיר להאזין, לדידו.  
והיו להם זמנים בהם היו מאזינים יחד, איש-איש בביתו, זה לגאולה
השמימית מבית הנדל וזה לטביעה הגדולה אצל הגברת צדק ומילות
המוות העכורות-צלולות שלה. לך, המתבוננת מקרוב שאינך נראית
ואינך מובחנת, אמליץ לנסות להאזין לצלילים הבוקעים משני הבתים
יחד, שכן בין הסולמות מתחבאת הבנת המאורעות העתידיים, והנה אנו
בפתחם וכדאי שניטיב את חולצותינו ונתכונן לבאות. בשעה ששוכבים
שני השכנים, איש ואיש על מיטת חוליו, מתמזגות ונטענות להן יחד
שתי הבחירות המוסיקליות שלהם, ובפרק הראשון למשיח, תוך שנבואת
הישועה נושאת את השכן הקשיש הרחק ולמעלה, מנסרת הגברת צדק את
האוויר בביצוע אירוני במיוחד לקנטטה המשתפכת של לואי
ארמסטרונג. והעולם כבר לא מקום נאה כל כך להיות בו, בייחוד
עתה, כשכבר ברור לשני אלה, שלא תהיה גאולה לאיש מהם ושימותו
לבדם, שניהם, לבדם.  
המוסיקה תמיד הייתה פוסקת בביתו של השכן הזקן מוקדם יותר מאשר
בביתו של הצעיר. ובזאת אין לנו למצוא אלא הצהרה ברורה לגבי
אורך הצליל ומקומו והבנת המוות הקרב ומשתולל בכדרור מהיר.
ובעוד שהזקן לא טרח להשלות עצמו אפילו רגע אחד, גם בשעה שרקם
וטווה אווזים נגוסים הרי ששכנו הצעיר החזיק בדימוי אלמותי משהו
של עצמו, מחשבות פאר הציפו אותו מדי כמה ימים והיה בטוח למדי
שגורל אלוהי ממתין לו עוד בחייו וכי עליו נגזר רק להחזיק מעמד
כמה חודשים שבסיומם תיווצר לה מאין ומעין היצירה הספרותית עליה
הרשה לעצמו לחלום בשנה האחרונה. והנה כאן גילוי מרעיש לגבי
ידידנו הצעיר: כישרון הכתיבה נמצא עמו. לא בתוכו ולא שלו, כי
אם אתו. ולמה להבחין? הרי זה אותו הדבר, תגידי את, מתוך
הכורסא, בעודך מוחה דמעה אחת על הצעיר המדובר שסיפורו נוגע בך
בדיוק בנקודת העונג הכואבת בה ביקשתי לגעת. תשובה ברורה מתנסחת
מאחורי לשוני ושיניי, אבל לעת עתה רק אציין כי כישרון הכתיבה
נמצא עמו, וישנו הבדל אחרי הכול, שכן כשכישרון המלים אתך ולא
בתוכך, אינך יכול לעשות בו שום דבר, אפילו לא לנגב בו את המצח
הקודח.  
בסיכומו של עניין, הגם שהשכן הצעיר נתברך בכישרון שבחלקים
מסוימים של הביצה שוקלים אותו אל מול האלוהות, לא עשה עדיין
דבר אחד אפילו בידיו. לא תמלל שורה אחת עד עתה, והוא כמו בית
נטוש במרכז עיר הנמל בה הוא גר, שקרשים ממוסמרי חלודה מסתירים
את רצפת האריחים המפוארת הפלסטינית שלו.  
אבל די לנו בפיזור הזה, עלינו להתבונן לעומק בתמונה,ולצרף
לעצמנו פרט לצליל. באבחה בה הייתה פוסקת המוזיקה בביתו של הזקן
בעודה מתנגנת באכזריות בביתו של הצעיר, מצא את עצמו הישיש עומד
מול נגן התקליטים שלו, יחף, במכנסיים קצרים וגופיית זקנה, ידו
הימנית אוחזת בעטיפת המשיח וכף ידו השמאלית מונחת  על אוזנו
השמאלית, כשהוא עוצם את עיניו ומנסה להימנע, ללא הצלחה כאמור,
מחדירת צלילי המוזיקה המנוגנים ללא התחשבות בדירה תחתיו. נדמה
שמאז שהגיע השכן הצעיר לבניין, אבדו לו לזקן כמה שנות זקנה
והוא כבר גופה מנוונת, שינוי בלתי נסלח לכל הדעות, בהתחשב בגיל
המתקדם ובריקבון השיניים. הוא ניגש מבויש אל חדר העבודה
המאולתר שלו ולעצמו הוא לוחש סירובים משונים. ובעמדו כך, מביט
במעשה ידיו האמנותי, פקע בו משהו. כבר שבועות רבים שלא התיישב
מול יריעת הבד, והוא שבוי בתמונת יער מרהיבה, מתנה שקיבל
מקרובת משפחה שעדיין זוכרת אותו ,שלא חשבה בטעות שכבר קץ ומת.

ובהביטו בעץ הפרי הגדול על יריעת הבד, עץ הפרי שכבר רקם את
כולו למעט הציפור הזעירה המנקרת את אחד הפירות, הציתה אותו
הציפור וכולו נלקח בזעם האירועים. בתנועה מהירה ומשוחררת לקח
את מספרי החוט הגדולים שלו וגזר את דמות הציפור החוצה מן הבד
ואם תאזיני מן הכורסא ותרימי את מבטך הגס לתקרה הגבוהה בקומה
הראשונה, תוכלי לזהות צליל ושארית תנועה. הצליל מורכב מרקיעות
עזות קצביות במבנה שלושה רבעים ומרטינות ממושכות שזורות
"לעזאזל אתך ועם הציפור, זאת שרה ומנקרת פרי לא לה, וזה צווח
עד השמיים בגיטרות וזולל לי את שאריות הזקנה". באשר לשארית
התנועה, הרקיעות הקצביות משירות קרעים זעירים של טיח ישן,
שנושרים בדיוק על מצחו המושט של שכננו הצעיר. כל פיסת טיח
נוחתת בדיוק רב על מצחו, על לחייו הסמוקות, על עינו, עד שלבסוף
הוא מנער את פניו מהטיח ומביט שוב מעלה לתקרה, והנה הרקיעות
פוסקות. המוסיקה אף היא נקטעת כשחוגת העוצמה מסובבת ביד הצעיר
שמאלה ומטה. ושקט. הללויה  
כאן, למעשה, אני מוציא את עצמי מהעמדה הנוחה והריקה שבחרתי לי,
ומתחפר היטב בשוחה הנעימה שלי כשבקבוק המתכת הזעיר שלי מוצנע
בכיס החולצה ומכין את עצמי למתקפה הרגלית הגדולה מצד שני אמנים
זעירים ונשכחים אלו, ואולי איאלץ להמתין עוד זמן מה עד פרוץ
הקרב הראשון, האם תלגמו אתי לגימה אחרונה לפני הדם? או שמא
תעדיפו להישאר בזירת השוורים ולהביט מקרוב בהתרחשות? כך או כך,
נכונה לנו שעה קלה של בידור. שעה קלה זו של שקט באחר צהריים
קריר מספקת צלילות מחשבה מספקת לשני השכנים. ידידנו הצעיר פונה
לתוך חדרו המוחשך ומשכיב את עצמו לאט על מיטתו הנמוכה, פושט את
ידיו הקצרות על המיטה, מניח לראשו להימתח מעט מכיוון סנטרו
כלפי התקרה והנה, נשימה באפו כעת.
ובדיוק מעליו, מרחק ארבעה מטרים ומחצית ועוד שלושים סנטימטרים
של בטון, שלד ברזל וטיח, שוכב על מיטה גבוהה ידידנו הזקן, על
גבו ברגליים צמודות ומתוחות, מטפחת כותנה כחולה מאווררת את
פניו ואלו מכוסים זיעה. עיניו כבדות וכבויות והוא מניח לעצמו
לזמן מה. מחשבה אחת ויחידה מנצנצת במקביל בתוך שני הגברים.
ייאושו של הצעיר מעצמו, אכזבתו מניסיונות הכתיבה הדלים מדי
ותחושת המיאוס התמידית שהועצמה בדרך כלל בשעות אחר הצהריים
הביאו אותו בבת אחת אל התקרה, וכשהוא שוכב כך, מרחף על גבו
בחדר המגורים, הוא מצמיד את עצמו לתקרה, בידיו, דרך בטנו ואז
אוזן ימין. הוא עוצם עין אחת ומשאיר את השנייה פקוחה. הוא מנסה
לנחש מה עושה הזקן כרגע וממקם את עצמו בתיאום מושלם תחת המיקום
המדויק בו מונח הזקן על המיטה הגבוהה. הוא משאיר את עצמו כך
כמה דקות ואז מרחף לאטו מטה, בחזרה לספה בה ישבת עד לפני רגע.
את תפקידך תמלאי נאמנה, מביטה מעלעלת, אם תניחי יד קרירה על
ערפו.
מגע אחד וכבר תועבר אלייך טרנסצנדנטלית המחשבה הנקייה שהרשה
לעצמו רק עתה. ידך ננשכת מעצמת המחשבה ואת מנסה להשיב אותה
בחזרה לעורפו כדי לשדר מסר מפייס, אך כבר שעה מאוחרת בארמון
הקר של ידידנו ואין להפריע למהלך העניינים. השכן הצעיר קם מספת
ההמתנה וצועד מהר ומנתר לכיוון מגירות המטבח. הוא עומד זקוף
וקפוץ מול מגירת המטבח העליונה ופותח אותה ברגע אחד. בין שלל
המזלגות הבוהקים הוא בוהה בסכין קהה וארוכה והנה שוב צלילים מן
הקומה מלמעלה, הפעם הזאת גבוהים וקרועים. הסכין בידו מפוארת.
הוא מאזין לצלילים ומזהה את הפרק השני. ייסורי ישוע וקרבנו
מתנגנים לאיטם בשעה שהוא עושה את הדרך המהירה ממטבח דירתו
החוצה לחדר המדרגות. הוא נשען בגבו על הקיר ותוחב את סכינו
מאחורי גבו, בתוך מכנסיו. הוא עוצר את נשימתו שוב ולמעשה כל
נשימותיו מעתה יהפכו שטוחות ודלילות. צלילי הפרק השני מקלים
עליו את הטיפוס הזהיר מעלה והוא מוצא את עצמו עומד מול דלת בית
הישיש חסר נשימה. הוא מלטף את דלת הבית ביד אחת בשעה שידוו
האחרת מרפרפת על הלהב. כשהוא מושך את ידו חזרה כתם דם זעיר
נותר במרכז הזרת. הוא קוטף אותו בשיניו ומלקק את שיניו בלשונו.
באין מוצא הוא עורך בעצמו בדיקת מוכנות אחרונה. משגופו ורצונו
מהנהנים מתוכו, הוא מקיש בדלת הבית שלוש הקשות רצופות מתונות.
הוא מותיר את הסכין בתוך חולצתו, פושט את ידיו לצדדים, דוחק את
המתח לקצה מצוק המחשבה וממתין.