עברת דרך הדלת? קח כמה שניות נסה לראות, לשמוע, לחוש את המקום
הזה שהגעת אליו.

מה אתה לובש? אתה גבר? אישה? ילד?

אני לובש חולצת טוניקה צהובה חיוורת, תלויה מכתף ימין דרך
בית-שחי שמאל, למותניי חגורה חומה ועבה ופשוטה. אני לובש חצאית
אדומה עד מעט אחרי הברכיים סרוגה במשבצות בצבע שחור כחול.
אני חושב שאני גבר, אולי בסקוטלנד, אולי אירלנד.
האדמה לחה מישורית, אני דורך על דשא פרא, כשעל כפות רגליי
סנדלים שנראות תנכיות כאלה.

יש איתך עוד אנשים? אתה מבחין במשהו סביבך?

לא, אני לבד, אני רואה בקתה, בית מאבן, הוא לא גבוה במיוחד,
הקירות בנויים אבן על אבן, הגג אינו אלא סכך שיבש, יש חלון
שחור בערך בגובה הכתפיים, מעט לכיוון שמאל.
אני מסתובב לימין הבית, נראה שהוא מתעגל, יש פתח של דלת בצד
זה
שער חום ניצב פתוח, משאיר את הבית פרוץ, אני נכנס פנימה, וסוגר
את הדלת הכבדה מאחורי.
הבית ניראה נטוש, מלבד שכבת אור הנשפכת מהחלון אל הריצפה
המכוסה בקש, היוצרת מין מערבולת גוונים של צהוב וכמה דרורים
שמצאו להם בית בין הסדקים בקירות, אין דבר בבית פרט לתחושת
עצבות.
עצב כל כך עמוק, שעיניי מתחילות לדמוע.

אתה חושב שיש עוד אירוע משמעותי שקורה שם?

לא...

אני אספור עכשיו משלוש לאחד ואנו נתקדם אחרוה בזמן לאירוע
משמעותי נוסף בחיים האלה שלך.
שלוש...  שתיים...  אחד...
איפה אתה עכשיו?

אני בדרך, מעט צעיר יותר, יש עלי קשת ואשפת חיצים, וחרב תלויה
מהמותן על ירך שמאל.
אני יוצא למסע?

נסה לגעת בזיכרון? השארת משהו מאחור?

כן, בית ואישה... קוראים לה, לורה, עיניים ירוקות סגולות, שיער
צהוב. יש בינינו אהבה נדירה, המחשבה עלייה מחזיקה אותי לאורך
הדרך הקשה. עבר זמן רב מאז עזבתי.

אתה לבד? יש מסביבך עוד אנשים?

כן, מאחוריי יש שיירה של אנשים גברים ונערים, כולם נושאים את
כלי נשקם, וכל אחד בתורו מספר על מעלליו בשאגות ותנועות ידיים
אמיצות.
אני מזהה את חלקם, אבל לאף אחד מהם לא היה איכפת ממני מספיק
כדי לומר שלום בעבר ואני לא רואה שום סיבה לחייך אליהם עכשיו.
יש דיבורים על מילחמה, אותי זה אפילו לא מעניין מי נלחם נגד מי
אני רק רוצה את שהובטח לי.
כדי לחזור חזרה הביתה ללורה.
המצב רוח מרומם, ניראה כי כמעט הגענו, אני מרים את ראשי שואף
אויר במלא ריאותיי והנוף מסביב של וודאיות וגבעות ירוקים, חודר
לנימים שבגופי. עצים בודדים גדלים באדמה הירוקה, מעניקים צל
זול במזג האויר המעונן תמידית, בחלק זה של הארץ.
פריחות בצבעים של אדום וצהוב מכסים טלאים של אדמה שמסביבנו.
מצודה משוננת עולה מקו האופק הולכת ומתקרבת אך אני אינני משגיח
בה, רק עיני אהובתי הצוחקות לרקע הפרחים ממלאות את מחשבותיי.
בין מחשבה למחשבה, מאות אנשים חוברים אל השיירה שלנו ככל שאנו
מתקרבים לרחבה הפנימית של המצודה.
שולחנות רבים חוברו במקביל לקו האופק, וחילקו את אדמת האחוזה
לשניים מאחורי השולחנות ישבו פקידים שבחנו ומיינו את כל
המגיעים לשטח האחוזה.
מתברר שאני ממש טוב בחץ וקשת, וגם בחרב.
זיכרון עולה בי על קרב בו חרב היריב, פילחה את חלקה האחורי של
זרועי השמאלית ואיך שלורה ישבה לידי במסירות ותפרה אותה
במיומנות, אני חושב שזה הרגע בו התאהבתי בה, במגעה, בעדינות
אצבעותיה.
היא הייתה מנשקת תכופות את הצלקת כמוקירה את הפצע שהביא לה את
אהבתי.
ואני בתורי מנשק את אצבעות ידיה ומניחם על ליבי. כאומר- לא רק
את ידי ריפאת...

מינו אותי להיות מפקד על 20 חיילים, לאמן ולהכין אותם למילחמה
המתקרבת.
המפקד שלי לאנגדון, בחור מרשים בעל שפם עבה - מקור גאוותו,
גבות שחרות ושיער קצר היוו מסגרת לתווי פניו הנוקשים, רק עיניו
הסגירו מידי פעם את חששותיו לצבא הלא מיומן שמתגבש אט אט.
הוא שואל אם אני יודע לרכב, הנהנתי, אז הוא הצביע על סוס צעיר
בגוונים של חום ואפור ואחרי שהתמקמתי עליו ובחנתי את יכולתו של
הסייח המופלא שאת כוחו הציעו לי,
הוא התחיל לדבר על אסטרטגיה ופקודות, בנוסף הוא הוסיף עוד
חמישה אנשים חדשים למחלקה שלי.
בחור אחד בלט מהחמישייה המסכנה למראה שבחנה אותי מגובה סוסי.
הוא היה נער רזה, בטח מורעב חשבתי לעצמי, עיניו חומות גדולות
כאילו מבקשות לבלוע אותי בתוכן, פניו שחורות, מהדרך בוודאי, אך
עורו שחום באופן כימעט לא טיבעי, על ראשו הוא חבש כובע מצחייה
דק. הוא נע באתלטיות ובחן כה רב, אך עם זאת הוא אינו לובש חרב
למותניו או אפילו פיגיון, אני בספק אם הוא יודע איך לאחוז בחרב
בכלל. הנשק היחיד עימו הגיע הייתה הרוגטקה מעור, שטובה רק לציד
שפנים.
כעס אחז בלסתותיי איזו מין הורה שולח את ילדה חסר הניסיון
למלחמה, עם הרוגטקה.
לא! נער זה לא נשלח מטעם אף אחד, הוא מודע יותר מידי לתנועותיו
הוא קשוב מידי לכל הסובב אותו,
הוא חופשי בוודאי חי את חייו בלטיפות של רוח, מדוע אם כן הוא
מתחייב ללורד חמדן מדוע הוא בחר במלחמה ?!
מילא... תכונותיו עשויות להשאיר אותו בחיים בשדה הקרב וזה יותר
ממה שיכולתי לומר על שאר האיכרים שהתקבצו תחת הדרכתי.
הנער, האנדון כך טען ששמו היה, הפך במהרה להיות הסגן שלי, על
מיומנויותיו נוספו פיקחות, שנינות ורוגע למול סכנה, הוא היה
רוכב מצוין ומילא את הוראותיי בצייתנות וללא דופי, מלבד זאת,
לא היה תפקיד אחר אשר אותו היה יכול למלא, בגופו הקטן
והשברירי.
הזמן אותו העברנו במצודה היה קצר, משם המשכנו להתקדם מזרחה ככל
שנשאו רגלינו.
עם הזמן גיליתי כי האנדון היה נעלם לפרקי זמן קצובים, בתחילה
ייחסתי את הבעיה לרצונו להתבודד רצון שהיה משותף לשנינו..
אך האפשרות שהוא מעביר מסרים לצד השני לא פסקה להטריד את
מנוחתי.
שדה הקרב מרוחק שני ימי הליכה מאיתנו. קבע לאנגדון, עדכן את
אנשיך, הארון, אנו יוצאים עם שחר.
ביציאה מאוהל הפיקוד ראיתי את האנדון מתגנב מקרחת היער בו
חנינו, אל תוך סבך העצים.
עכשיו אוכל לגלות מה פשר ההיעלמויות הללו או לפחות להתעמת
איתו.
בחרב שלופה נעתי אחריו בין השיחים הנמוכים משתדל שלא להתקרב
יותר מידי, כדי שלא אתגלה על ידיו או על ידי מי שלא נימצא שם
מחכה להגעתו.
קולות העלים המרוסקים תחת רגליו נדמו עת קולות המפל החלו להדהד
באוזניי.
גבו אליי במים ערום ועדין, שערו קצר כאילו סופר בחופזה, מרחוק
לא ניראה דבר שלא כשורה.
אך כשהסתובב קפאתי כלא מאמין.
האנדון הייתה בחורה.
לא יכולתי להתיק את עיניי מהמחזה שנגלה למולי, עלו והופיעו כל
מיני תמונות של ארועים שחמקו מבינתי ושהנחתי להם ללא הסבר עד
לרגע זה.
כשגופה נעלם מתחת לקו מים שבתי לעשתונותיי, הסתובבתי והלכתי
משם כאילו דבר לא קרה.
ביום המחרת צעקתי פקודות וטרטרתי את האנדון המסכן עד שזה נפל
מרגליו.
כשלבסוף התעמת עימי למול חיילי השתקתי את דבריו בסתירה.
פגוע עלה על סוסו ונעלם בין אנשי השיירה.
פניתי ללאנגדון, מפקד הפלוגה, והסברתי לו שאני מעדיף שהאנדון
יצוות למחלקה אחרת כי אינו ממושמע לפקודותיי וסיפרתי לו על
ההתעמתות מול פקודיי...
לאנגדון הביט בי בעיניו הכחולות החודרות ושאל שאלה אחת.
האם טעיתי כשנתתי לך את תפקיד המפקד, הארון?
לא היה בקולו שום לעג או ביקורת, או משטמה, רק ציון נגזרת של
העובדה שעל מפקד לפתור את בעיות חייליו בעצמו.
התקשחות גופי וניע של הראש מצידו של לאנגדון היו כל מה שצריך
היה להאמר בהקשר של השיחה ונפנינו כל אחד למתלותיו.

מה קורה עכשיו? איפה האנדון?

הוא מולי, אנחנו מתווכים אני אומר לו שהוא לא יצא לימיני בקרב
אלא יישאר במאסף הוא מתפלא ומתחיל למחות, ואני אוחז בידו ומנשק
את שפתיו. שפתיה רכות...
היא מתנערת ממני לא מבינה, ואני מספר את שראיתי אתמול.
שמה האמיתי הוא הלן, אני אומר לה שתגיד תודה שאינני מספר את
אותו הסיפור למפקד הפלוגה.
הוא מרימה אליי עיניים גדולות, אני חומק ממבטה, אני מרגיש את
עינייה עליי ותחושה של חום מתפשטת מהאיזור בו ליבי ממוקם לכל
איבר בגוף, אני מחפש במבטי אחר רוח קרירה שתצנן את גופי.
היא יורדת על בירכיה, אוחזת בחולצתי באגרופים חלושים, וחודשים
של הסתרה השתחררו דרך הדמעות שבעיניה והיא מושכת בחולצתי מבקשת
במבטי, עינייה הגדולות מסעירות את דמי, אני מושך אותה אליי,
עיניי ספוגות בעינייה ואני מנגב אותן באצבעותיי.
היא נושקת לשפתיי ואני אוסף אותה בזרועות מנחמות.
והיא שופכת את סיפור חייה עד לרגע זה.

אנו מתעוררים זה בחיקו של זה והיא מלטפת את הצלקת שעל זרועי,
אני מתנער ממנה כמתנער מחלום רע. היא שותקת.
עכשיו תורי להסביר...

מה אתה מרגיש כשאתה בזרועותיה?

טוב, יותר מטוב, במובן מסוים נורמאלי, כאילו שנינו חלק מאותו
שלם כאילו מעולם לא חיינו בניפרד, אני חושב שידעתי זאת ברגע בו
פגשתי בעיניה.
- גופי מתעוות, מצטמרר,

מה קורה שניר? מה קורה שם?

המלחמה התחילה.
אני על גב הסוס שלי, זרקתי את הקשת אחרי שניגמרו לי החיצים.
עם החרב ביד אני שולח מכות קטלניות ממרומי הסוס לכל עבר, לפתע
כאב חד ברגל, חץ חדר דרך הקרסול וחיבר אותה לצלעות הסוס, שצהל
ונפל על צידו ניסיתי לקפוץ מהסוס אך הכאב מהקרסול כיווץ את
תנועת הקפיצה כך שבקושי זזתי רק רגלי השנייה הצליחה להינצל
ממשקל הסוס.
כאילו משום מקום הלן הגיעה, שברה את החץ ושלפה את רגלי המחוברת
לצלעות הסוס.
היא קשרה אותה בבד מוכתם בדם בקשר שכאב, אך הביא מין קרירות
לאש ששרפה את רגלי, ולאחר מיכן החלה גוררת אותי הלאה משם.
היא עזרה לי לעלות על גב סוס שהביאה והשבעתי אותה שעלייה לעזוב
את שדה הקרב מיד.
פנינו בכיוונים מנוגדים, אני הלהבתי את סוסתי החדשה לשדה הקרב
אוסף חרב שנקרתה בדרכי, ומפלס את דרכי דרך המולת הקרב.
ברגעים האלה כאילו לא הייתי אני, העברתי את חרבי החדשה דרך כל
עצם וכל גולגולת, ידעתי שאני צריך למשוך אליי כמה שיותר תצומת
לב אז בצרחות שלא פסקו חציתי 30 מטר עד שקלטתי במבטי את
לאנגדון, הוא נילחם על שתי רגליו משאיר שלל רב של גופות עם כל
מטר שהוא מתקדם.
הפנתי אליו סוס שרצועתו הייתה מחופרת מתחת לאחת הגופות, הוא
הביט בי בהקלה וביקש שאחפש את דגל התיגבורת, כי נושא הדגל נהרג
וחברינו מחקים לסימן שהוסכם. התפצלנו, לפתע פגע פטיש ברגל
סוסתי וזה העיף אותי אל האדמה המדממת, כאינסטינקט ניסיתי
לעמוד, אך הרגל הזכירה לי שאני לא הולך לשום מקום.
הלוחם עם הפטיש התקרב לעברי בצרחה והניף את פטישו, התגלגלתי
לימין אוחז כידון שעדיין היה נעול ביד בעליו ומהתנופה חדר חוד
מתחת לבית שיחיו של החייל ואל גרונו.
החייל שמט את פטישו וצלל אל מקום מותו, שבמקרה זה היה עליי.
פרץ של דם פרץ מפיו, שטף את פני וחדר לאפי ולגרוני הצמא לאויר.
השתנקתי וגררתי את עצמי משם והלאה.
מאסתי במלחמה הזו אני רוצה להיות במקום אחר.

אני אספור עכשיו עד שלוש ואנו נתקדם קדימה לזמן המוות שלך.
אחד... שתיים... שלוש...
איפה אתה עכשיו?

אני שוכב במיטה, חולה פני חרושי קמטים של עצב ועייפות, אני
לבד...

בן כמה אתה? מה אתה רואה סביבך?

אני זקן, מסתבר שלא מתתי במלחמה, יש אש דלה באח, האור משתקף על
פיסלי עץ רבים בחדר, אני מניח שאני הכנתי אותם...

שניר, תקשיב לקול שלי עכשיו טוב טוב, תניח לנשמה לצאת מהגוף,
תן לה להתרומם ולהביט סביב...
עכשיו, אני רוצה שתנסה ליראות את כל הגילגול הזה שחווית,
מההתחלה עד הסוף במהירות עצומה, כאילו אתה רואה טלוויזיה,
ותגיד לי אם יש עוד אירוע משמעותי בגילגול הזה שאתה רוצה
לחוות...

כן יש!

אז אני אספור עכשיו משלוש לאחד וכשאגיע לאחד תימצא את עצמך
באירוע הזה
3... 2... 1...

אני עם הלן, אנו הולכים הביתה, היא בהריון עם ילדי.
לורה יוצאת החוצה לקבל את פנינו היא קורנת מאושר, אני מחבק
אותה ומנשק.
אבל משתדל לצנן את התלהבותה.
לפתע היא שמה לב שהלן הייתה ועודנה בחורה, יפת תואר, למרות
שערה הקצר.
היא בהתה לרגע בבטן הקטנה והחשופה של הלן, נשימתי עצרה, כשהיא
הרימה את מבטה אליי.
היישרתי מבט לעיניה הנוצצות, וליבי התרסק כשאמרתי את המילים.
היא נושאת את ילדי.
לורה סבה על עיקבותיה, מבטה ניראה כמחפש דבר מה על הדשא הלח,
אבל כניראה שהיא רק ניסתה להחדיר מעט משמעת לרגליה, שכן ברגע
שהן נישמעו לפקודותיה, היא החלה בריצה חסרת מעצורים, תוך כדי
לפיתת שמלתה בידיה.
רצתי אחריה ניסיתי לדבר אל ליבה.
התייפחנו שנינו על כל מילה שיצאה משפתיי, ולבסוף כשלא היה עוד
מה לומר.
היא הסתובבה והלכה.
אני כבר לא יכולתי לעצור בעדה, וקיבלתי החלטתה להשאיר הכול
בידי שמיים.
לאחר זמן מה יצאתי לחפש אחריה, כשחזרתי בידיים ריקות התברר שגם
הלן נעלמה.
ניראה לי שזה הרגע בו ניכנסתי לגילגול,
כשאני פוגש בבית הריק...