שמתי לב לכך שיעל מאוד מתוסכלת בתקופה האחרונה.
כששאלתי אותה למה היא אמרה: "אתה יודע, אנשים אומרים לי כל
הזמן שאני שקופה".
- נו?
"אבל עם אורן", הוסיפה כמעט בבכי, "נו, הסטודנט לפסיכולוגיה
שאני יוצאת איתו. איתו זה היה השיא - הוא אמר לי שלדעתו אין לי
בכלל 'לא מודע'".
הבטתי בה במשך כמה שניות, מנסה לעכל את מה שהיא כרגע אמרה לי,
והדבר הכי טוב שמצאתי להגיד היה: "אני לא הבנתי".
"מה זאת אומרת לא הבנת?", התעצבנה. "הלא מודע זה החלק הזה
באישיות של האדם שפסיכולוגים אוהבים לנבור בו ורואים בו את
מקור כל הצרות וההפרעות של האדם. ואת זה אורן אמר שאין לי".
ובעודי שותק הוסיפה. "ואתה יודע כמה אני תופסת מאורן בעניינים
האלה".

וככה, עם הרבה תסכול וללא 'לא-מודע' הסתובבה יעל כמה חודשים.
יום אחד, כשישבנו לקפה במקום הקבוע והיא סיפרה לי שוב את
המחסור שלה באותו חלק נחשק באישיות. אז הצעתי לה ללכת לאבחון
מקצועי. הייתי בטוח שאחרי פגישה אחת או שתיים עם פסיכולוג, הוא
ירגיע אותה ויאמר לה שגם לה, כמו לכל השאר, יש 'לא-מודע'.
"איך לא חשבתי על זה בעצמי?", אמרה.
ושבוע לאחר מכן היא ביקרה אצל פסיכולוג.

"אתה לא תאמין". חזרה אלי נרגשת. "הוא אמר לי שלא ראה דבר כזה
לאורך כל הקריירה הארוכה שלו. אחרי עשרות מבחנים ושעות של
ראיונות הוא אמר לי שפשוט אין לי 'לא-מודע'".
נדהמתי.
"ולא רק זה", הוסיפה. "הוא ביקש את האישור שלי לחקור את הנושא
לעומק וקבע לי פגישה באוניברסיטה עם חמישה פסיכולוגים נוספים.
הוא אמר שהם נחשבים מהבכירים בארץ".
"והסכמת?"
"וודאי". גם אני סקרנית. ובעיקר המומה".

אחרי סדרה של בדיקות מקיפות שנמשכו שבועות ארוכים, הסכימו
הפסיכולוגים שחקרו את יעל פה אחד - ליעל חסר המבנה האישיותי
הקרוי "לא מודע". "יש לך שרידים קלושים של תת מודע". אמרו לה.
"אבל זה הכל. כל השאר אצלך מודע לחלוטין - חוויות הילדות,
הטראומות, ההורים וכל נקודות ההתפתחות החשובות - הכל מודע כמעט
עד לפרט האחרון".
יעל הגיעה אלי שבורה. ישבנו ושתקנו במשך כמה שעות. עד שלפתע
הסתכלתי עליה:
"רגע, יעל", אמרתי. "מה זה בעצם אומר עלייך שאין לך 'לא-מודע'?
על מה בעצם כל הבלאגן שאת עוברת כבר חצי שנה?"
היא הקדישה לשאלה שלי קצת זמן למחשבה.
"זה אומר כמה דברים", תלתה בי עיניים גדולות. "דבר ראשון, אני
לעולם לא אוכל לעבור טיפול פסיכולוגי. לא משנה כמה רע יהיה לי
בחיים או כמה האירועים בחיי ייראו לי סתומים ולא מובנים - שום
פסיכולוג לא יוכל לעזור לי".
שתקתי.
"אבל אתה יודע מה הכי גרוע?", המשיכה. "בכל הצרות בחיים שלי
אין לי את מי להאשים. אין לי חוויות נסתרות או אירועים
מעורפלים. הכל מודע".
האמת שזה נשמע די גרוע. לא ידעתי מה להגיד.

עד כמה שהמקרה של יעל נשמע לי מוזר, עם הזמן הסתבר שבעוד מספר
מקומות בעולם צצו אנשים וגילו שלמעשה גם הם חסרי 'לא-מודע'.
יום אחד, בעודי משוטט באינטרנט, נפלו עיני על אתר אינטרנט של
פסיכיאטר שטוען שהוא מסוגל להשתיל "לא מודע".
מיד התקשרתי ליעל.
"אתה רציני?", שאלה בהתרגשות.
"נשבע לך בפרויד".
"אוי, אל תזכיר אותו. טוב, שלח לי את המודעה".

"הוא חי בדרום אפריקה", עדכנה אותי לאחר כמה ימים. "ולמרות
שהניתוח די יקר, הוא אמור להיות פשוט".
"אז את נוסעת?"
"קבעו לי תור בעוד חודש".
את המשפט האחרון היא אמרה בצורה הכי שמחה שאני זוכר אותה בחצי
השנה האחרונה.

באפריל האחרון חזרה יעל סוף סוף לארץ ואיתה 'לא-מודע' גדול,
שמן ועסיסי. ממש כמו בספרים. "זה לא שהיו סיבוכים", אמרה.
"הניתוח הראשון לא ממש הצליח. הגוף שלי דחה את הלא מודע, כנראה
בגלל שהתורם היה מודחק מדי. רק אחרי חודשיים של המתנה שם, נמצא
לי לא-מודע מתאים."
ומאז יעל הכי מאושרת בעולם. מסתובבת לה משוויצה בלא מודע שיש
לה.
אני כמובן החמאתי.
אבל בינינו, יעל נשארה בדיוק, אבל בדיוק, אותה יעל.