זה מוזר לקום לבוקר שלא היה אמור להיות.
אצלי הכל עדיין כבוי. אפילו את השמש עוד לא הדליקו. גם לא את
החימום.
או שאולי זה בגלל שעדיין קר לי בלב?
הנסיבות גרמו לי לסטות מהדרך שבה בחרתי ללכת בחיי, וסטיתי שוב
לאותה סמטה אפלה.
אותה סמטה שהייתי בה בפעם האחרונה לפני כחמש שנים.
אותה סמטה חשוכה ומפחידה שלא כל אלו שפוסעים לתוכה מצליחים
לחזור.
לקראת קצה הסמטה, בערך כקילומטר לפני - מתחילים שלטי האזהרה.
קל מאוד להתעלם מהם. אולי זה בגלל שאתה רוצה. אולי זה בגלל
הערפל.
אבל תמיד העדפתי להתעלם מהם. הם היו מטיחים בי מציאות שלאו
דווקא רציתי להתמודד איתה.
אהבתי את המחשבה שאני פוסע אל הלא נודע ולא עניין אותי לדעת מה
עלול להיות שם. איך זה יכול להשפיע על אנשים אחרים. רציתי
להיות אגואיסט פעם אחת בחיי.
ככל שמתקרבים לסוף הדרך, השקט גובר, הרוח מתחזקת ואיתה, גם
הקור.
עם כל צעד, נהיה חשוך יותר.
עוד כמה מטרים עוברים וכמה חתולים רצים בקלילות לכיוון ההפוך,
עם מבט של פחד ורחמים בעיניהם.
עוד כמה מטרים. עכשיו מתחילים השלטים שאוסרים על הקפיצה.
מהם אי-אפשר להתעלם.
אני מתעלם וממשיך הלאה.
עוד כמה מטרים. והנה, מצד ימין ישנו שלט אחרון, דהוי ושרוט.
Leap of fate. זה מה שנכתב עליו במקור.
עכשיו, כחמש שנים לאחר מכן, מישהו סימן על המילה Fate מן X
גדול, וכתב מעל המילה - Faith.
עד היום אני מוצא את עצמי מתלבט, עם איזה מהם אני מסכים.
מצד שמאל, ישנו עוד שלט: "אחי, אל תשכח, קח מצנח" וסמיילי
מעוות מצוייר לידו.
המצנח היחידי שישנו שם, מחורר. ופתק שכתוב "אני הייתי פה",
מודבק על השולחן של הקבלה שם.
אני מחליט לוותר על המצנח וממשיך עוד כמה מטרים.
אני עומד על הקצה.
מביט למטה, ולמרות שאני לא רואה כלום, אני לא מפחד.
אני עוצם את עיניי. מחכה לסרט שיעבור, אבל כלום לא קורה.
אני מרגיש קלילות. אני ממלא את הריאות שלי באוויר הקריר בנשימה
אחת אחרונה.
אני פורש את ידיי ולפתע אני שומע צעקה חזקה: "לאאאאא"!!!
אני נבהל, פותח את עיניי ונלחם לשמור על שיווי המשקל.
איכשהו אני מצליח.
אומץ רב ממלא את ליבי ואני לוקח צעד אחד אחורנית.
מביט שוב בתהום ולפתע אני שומע קול: "אתה עוד תחזור".
אני מסתובב בלי לחשוב פעמיים וחוזר על עקבותיי.
רגע לפני היציאה מהסמטה, שוב הקול נשמע בחוזקה מלווה בברק
ורעם:
"אני יודע... אתה עוד תחזור". ואז הוא צחק.
הסתובבתי כלפי המוות. במבט קפוא. ואז חייכתי.
הצחוק הפסיק לפתע.
לפני שיצאתי מהסמטה, אמרתי לו:
"אני לא פוחד למות.. אני פוחד לחיות". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.