ישבנו על ספלסל מלא במלח מול הים,
כשהסתכלת אל הכתף ואז לעיניים
התחלתי להתשעל
ואז לפלוט כמו כדורי-שיער
את הכנפיים של הפרפרים המתאבדים מתוך הבטן שלי,
השפלת מבט בחצי חיוך שכזה
וגלמים מפלצתיים קרעו את ביתייהם.

"זו מלחמה" אמרתי
"ואני האויב הגדול שלך?" הוא שאל
"גם..." מלמלתי
גם האויב, גם הניצחון וגם המלחמה עצמה...
"ומי עוד?"
"אני." אמרתי, ונראה שהשקט בלע לי את המילים
ואחרי מספר דקות כבר לא הייתי בטוחה
אם אמרתי או לא,
או אם המיתרי קול שלי בכלל קיימים בתוך כל האדום המתנפח הזה.
אך אמרתי, כי נראה שאפילו הגלים בורחים ממני
ומשאירים לכלוך לבן מאחוריהם
שמעדיף להתחבא באדמה.

"זה קשה לי..." הוא הצליח להגיד והתחיל ללבוש בחזרה את השריון
הכסוף שלו
"לראות אותך ככה נעלמת..."
ניסיתי לנשוא את מבטי אילו בעודי נמסה לשלולית גדולה בחום
המתלהט הזה.
"אני לא רוצה לאבד אותך" אבל השפתיים שלי כבר נמסו בשביל לנשק
אותו ולהפוך לאחד.
אבל אולי יכולתי, מעניין אם יכולתי...
הוא חבש קסדה שבהקה בשמש ניצחית שהוא נהג למרק ונעמד,
"את חשובה לי."
אני והדמעות היינו כבר אחד, נוזלות למטה מבין חריצי הספסל
ונספגות טיפה טיפה, כייסורים האילו, אל תוך האדמה.

הוא הלך משם, לאט, והשאיר אחריו צעדים עמוקים בחול
הגלים סחפו אותי ואני עטפתי את הצעדים,
וזה סוג של להיות אחד ככה...

17.5.07