על קצה קוצו של יוד בחרתי להלך.
פסיעות פעוטות לנצור,
התמסרות לרוך רחשי הטפיפות
ולא לפחד, לא לפחד כלל
מהמעידה הצפויה מהפסגה.
על קצה קוצו של יוד עמדתי,
ותהומך פרושה תחתיי.
יוד אחר יוד ספרתי כשלבי לחש שמך,
ויוד רדף יוד כאשר כשלת במילים
ותלויה הייתי בין הקוצים,
שריטותיהם בבשרי, אך לא בעיניי.
קצה קוצו של יוד הפיל אותי ממנו,
שום גשר לא ניסה לקום לפני רגליי.
יוד נשקף רם ורחוק מאי-פעם עם שוב ההכרה.
פסנתר ניגן אי-שם שירי ילדים עזובים,
כאשר קמתי והתחלתי למחוק נשיקות
שהומתקו עוד כאשר יוד היה מקום בטוח.
מאי 2007 |