הערה: הסיפור הנ"ל נכתב במקור באנגלית ותורגם. אם רצונכם לקרוא
את המקור באנגלית (שונה במקצת), הוא מופיע בבלוג שלי, שקישור
אליו מופיע בדפיוצר.

1.
זה קורה לפעמים, שאתה פוגש אדם באמת ייחודי, בעל מעלות אמיתיות
ובלתי ניתנות להכחשה, שכל כך מלא באור פנימי שהוא זורח.
אבל כל זאת בא יחד עם מגרעת קלה, מכיוון שכמו פרפר, האדם
המדובר הוא יפייפה וזוהר, אבל בלתי ניתן להכלה, ואין לשלול
ממנו את החופש; לעשות זאת יהיה שווה ערך ללשלול ממנו את האור
שבו הוא זורח. לכלוא פרפר בקופסא, ללא פרחים לשוטט ביניהם, ללא
אור שמש ורוח קלה לשחק בהם, לעשות זאת יהיה פשע נוראי.

אני פורש את כנפי, כנפי המחרידות, בצבעי שחור וארגמן, עם
הטפרים המוכתמים בדם הבולטים מקצותיהן, ונאנח. כיצד יכול אחד
שכמותי לעוף עם הפרפר הזה?

ולמה שירצה לעוף עם אחד שכמותי?

לרגע מנצנץ אחד, הזמן עוצר, והכנפיים שלנו נפגשות, חופפות,
ואנו מתקיימים באותו המקום. אבל זה לא יימשך כך. הפרפר עף
הלאה, ואני משותק, קפוא, פוחד לשבור את היצור העדין במחווה לא
זהירה. אני עוצר, מחכה, ומתבונן בו עף הרחק, ואז אני נותר שם,
מאובן ואפור, כאילו הצבע עזב את העולם, עכשיו שפיסת קשת-בענן
זו נעלמה ואיננה.

הכל מרגיש ריק, לאחר מכן. הזמן נמתח ואני איני יכול, איני
מוכן, לכפות את עצמי בציד פרפרים. התחושה כלכך מגושמת, כלכך -
שגויה, לרוץ כך מסביב עם רשת גדולה, מגפיים הולמות על העפר
בעוד אני מחפש אחר אותו פרפר, כדי ליצור את אותו רגע חסר זמן
שוב.

אני עוצר, אני מניח את הרשת, אני מוותר, אני מתיישב וכנפי
נעטפות סביבי, ממסגרות אותי במערה של שלווה כך שאוכל לשקול את
מצב העניינים. אני עוצם את עיני ומאפשר למוחי לנדוד, להיפתח,
ומשאלותיי וכיסופיי נפרשים מולי בעוד אני שוקע במדיטציה.
אני מתבונן במעשיי, שופט אותם במגושמים ושגויים. אני בוחן
ומשליך ברירות, תרחישים, אירועים אפשריים. מה לומר, מה לעשות.
בתוך מוחי אני מוותר, שוב, ואני משחרר את הכל, ומזין את הצורך
והערגה שלי לאש שבתוך נשמתי.

כאב.

לאחר נצח קצר, אני פותח את עיני, מטוהר, שטוף עצב צלול.

הפרפר נמצא שם, בצד השני של האחו, נח על גבי פרח.

2.

הפרפר נסק לאוויר, והזמין אותי לעוף איתו. עקבתי אחריו. קצת.
ולאחר מכן הובלתי, מעט. ואז עפתי מעליו או תחתיו, אך לעוף צד
בצד זה קשה מדי, עדיין. לעוף לצד פרפר, אחד שבעצם מהותו טמון
חופש אמיתי - זו לא משימה קלה.
לא למהות כמו שלי.
אבל אני מנסה, או, אני מנסה, בעדינות, באיטיות, בזהירות, אני
מאזן את עצמי לצד הפרפר---
והטפרים שלי מבהילים אותו, אני חש בכך. הכנפיים שלי עושות רעש
רב מדי, והפרפר מתרחק, ואני אינני שם לב, בתחילה. אני שקוע מדי
באושר שלי, אני עף עם הפרפר, הפרפר שלי---
לא, הוא איננו שלי.
הוא מפליג מטה על זרמי אוויר קלושים, ומתיישב על הפרח שלו,
בוהה בי בעיניים גדולות, ענקיות-
אני נוחת, באיטיות וזהירות, בעוד הפרפר מסביר בקול של יהלומים
ופעמוני כסף, שהוא רוצה לעוף הלאה, הרחק ממני. כשאני משדל אותו
לגלות לי את סיבותיו, הוא מודה בפחדו.
"ממה אתה בורח?" שאלתי אז, וידעתי את התשובה.
הטפרים שלי עולים גבוה מעל גבי, אבל אני מקפל אותם, קפל אחר
קפל הם נאספים חזרה אל מקום מנוחתם, והם אינם דבר מלבד מעטה
חיצוני.
הכנפיים שלי אינן עשויות עדיין. אינן מוכנות. הן נשרפו, אתם
מבינים.
רציתי לומר זאת לפרפר היפייפה מכל, אבל הפחד מערפל מילים
ושמיעה, והעצב שלי מתגבר על מילותי, משחיר אותי, וטפריי
הנאמנים זעים בקינם העשוי עור, מוכנים להגן, לוודא שלעולם לא
אכאב שוב, לעולם לא שוב, הם לוחשים.
אבל אני כואב. אני עורג, אני חש רגש, אחרי זמן רב מדי שבו
הייתי כלוא בכלא עשוי אבן.
המלמלה הקלילה של כנפי הפרפר מחזירה את קרני השמש המתמעטות.
הוא ניצב שם, על הפרח שלו, מוכן להתעופף במנוסה אם אזנק עליו.
אני לא מזנק. אני צועד, לאט, בזהירות, בנחישות, ויושב ליד
הפרח, קרוב מספיק לגעת, קרוב מספיק לחבק, כמעט שם-
ואני מקווה שהוא יכול לראות. אני מקווה שהוא יכול לראות את
האור שזורח מתחת לשריון העור והעצם. הלוואי שהוא יראה,
שהכנפיים האלו הן רק דברים זמניים, הדברים הגדולים והמאיימים
הללו של עור ועצם וטופר ודם.
מתחת להן, אור. מחכה לתורו. מחכה למבטי שיסיים לחקור את העבר
המושחר שהניב זוועות אלו. מחכה למבטי שיוסט לפנים, אל העתיד.
ואז אני אוכל לעוף על כנפי האמיתיות, כנפי העשויות מ---
אה, אך לפרפר אין סבלנות. הוא פוחד. הוא רואה קצת ממני, עכשיו.
הוא מכיר את טבע כנפי ופוחד ממנו, ויותר מכל הוא פוחד מעצמו.
יותר מכל פרפר זה פוחד מלהיות לכוד, מלהיות טועה, מלהיות כבול.
כבול אלי.
אני יושב ליד הפרפר על כסאו הפרחוני, וממתין.
האם יראה? האם ינוס?
"העתיד נותר בלתי ידוע. אנו יוצרים אותו, ובחירותינו מעצבות
אותו ונותנות לו חיים."
בתוך ליבי אני מתפלל שעתידי יכלול פרפר זה.
"זה לא יעבוד," "אנחנו שונים מדי."
ועדיין אנחנו כה דומים. אנו יכולים להיות כל כך הרבה ביחד. אם
רק תואיל---
"זה יהיה קשה יותר בשבילי, אם ניקשר."
עבורי גם כן, ובכל זאת אני רוצה בכך.
"..."
הזמן נע וזורם עלינו, הלילה וצלליו שאורבים וצדים ולוחשים דברי
רשע.
אני עומד על משמרתי, בעוד הפרפר ישן על הפרח שלו.
מחר אראה אם ישאר. או שלא.
אני יושב, ער, לא נע, פוחד, מתבונן.
אני מקווה, אני מתפלל. אני מזיל את דמעותי.
הלוואי.

3.

השחר מאיר את האחו, והפרפר ניעור ראשון, אל קרני השמש
הראשונות. אני מתעורר גם כן, כבול בכבלי משמרתי הנמה-למחצה.
טפרי זעים שוב, כנפי העור חורקות, הן רוצות להיפתח ולהיפרש,
להתרווח.
הפרפר ממריא מעלי, מעבר להישג ידי, עף במעגלים, צוחק בקולו
העשוי פעמוני כסף ושבבי יהלום.
מבטי הרדום מתרומם לעקוב אחריו, עיני שזורות באדום של חוסר
שינה. אינני יודע מתי נרדמתי, מכיוון שלקראת סוף משמרתי
הארוכה, הצללים מאיימים שוב לבקוע מן העבר, החושך עולה שוב
ואני נס ממנו, בתוך עצמי, עד שמצאתי מנוחה בשינה, בתוך גולם של
עור, בשר, עצם וטופר.
כשלתי בעמדתי, בשמירתי, בכך שנעניתי לשינה, בכך שנסוגתי לתוך
עצמי השומם כדי להתחמק מרוחות העבר הרודפות אותי.
והפרפר עודו שם למעלה, זורח באור השמש, מסתכל למטה אלי ומעופף,
כאילו הוא מקויים ע"י השמש לבדה, ואינו זקוק לדבר נוסף כדי
לקיימו.
"נרדמת, העתיק," הוא אומר.
אכן כן.
"אתה מוותר מהר מדי," הוא אומר. "אתה מוותר לעצמך יותר מדי."
אמת, ויחד עם זאת-
"לא אשאר איתך, העתיק," הוא אומר. "אני עתיד לעוף חופשי ממך,
חופשי ממשקל ההיסטוריה שאותה אתה נושא."
האם אינך רואה כי כל זאת הוא רק-
"עלי לבחור עבור עצמי, העתיק, ובחרתי בזמן שישנת."

אני מתחיל להעלות חלקים של מחשבה, של טיעונים, של לוגיקה, של
שכנוע, הרטוריקה שלי מגומגמת בערפל הבוקר. חוסר שינה ושמש
הבוקר הופכים את מוחי למי קרח, לשוני מרגישה כמו כותנה בפי.
אני ממלמל בעוד הוא צוחק ומקיף אותי, ואז-

משהו בתוכי מקיש. מתנפץ.
כנפי נפרשות במהירות, עור עוטף עצם, שחורות וירוקות כהות
במקומות שבהם כתמי דשא מצאו אחיזה במהלך שנתי. אני מזנק, טפרי
חורטים חריצים עמוקים בסלעים ואני ממריא, מעלה, הלאה, החוצה
והרחק.

הפרפר אי-שם מאחורי, ואני איני מעיז להביט אחור. צחוקו עדיין
מצלצל באזני, פעמוני כסף מדנדנים אהבה וסובלנות, שבבי יהלום
חותכים את מוחי לגזרים בצער, בזעם.

"אתה מוותר לעצמך, העתיק... אתה לא חזק מספיק... לא טוב
מספיק..."

אה, כן, פרפר קטן. אתה כל כך צודק, כל כך נכון, כל כך
מדויק-באופן-זמני.
אתה רואה רק את ההווה, פרפר קטן, אתה רואה את מחר עם הערכים
הנתונים של היום, עם שמש ואחו ופרחים ושינויים קלים במזג
האוויר.

אינך רואה את סבלות המלחמה בעברך הקצר, ולא אלימות ויאוש. אינך
מתאבל על חברים ואידיאלים שאבדו ואינם עוד. מעולם לא נשברת
ועוצבת, צולקת ונוצקת, נפצעת והחלמת.

אני עף מהר יותר ומהר יותר, שרירי שואבים אנרגיה, כל ישותי
דוחפת קדימה בזעם ותסכול, יאוש ובוז. אני צולל דרך השמיים,
דוחף, דוחף, הלאה, והצרחה באה, זעקת בני-השאול, קול הייסורים
המוחלט.
זהו הצליל שאותו משמיעה הנשמה כאשר היא נקרעת לגזרים, הצליל
שאני מכיר כה טוב, הצליל שהשמעתי בדממה כל כך הרבה פעמים, ועתה
הצליל מגיח ממני בעוד אני עובר את מהירות הקול. אני מותיר את
הצליל מאחורי, יחד עם הדמעות שזורמות במורד פני. בעוד האוויר
ממהר להלום בפני מהר יותר וחזק יותר, הדמעות זורמות מהירות
וחורכות על פני, על גופי, על כנפי.
החיכוך עם האוויר הוא נורא, כמעט בלתי נישא, ושריון גופי מתחמם
במהירות, ונשמע קול התפצחות כשאני פורץ בלהבות.
צרחה נוספת, ועמה עוד קול פיצוח, ומשהו נוסף נשבר ונופל ממני.

עיני כמעט סגורות לחלוטין עכשיו, פנים ראשי פועם כמו פטישו של
נפח מטורף, מנסה לעצב את כל שבבי היהלום חזרה ליהלום מושלם,
לפעמון של כסף.
התפצחות נוספת, ונוספת, ואני מרגיש-
משהו מתקלף ממני. משהו נושר, ועיני המצומצמות לחרכים רואות
אור.
אני מאיט, ומייד עיני מתמלאות במים. דמעותי זורמות מעיני
המאומצות, ואני משפשף אותן בקדחתנות, מרחף באוויר בהנף עז של
כנפי-
אבל משהו בצליל השתנה, התחושה היא שונה - אני מביט ורואה את
הענן השחור הארוך שהותרתי מאחורי במעופי. שביל ארוך ושחור, מלא
בדמעותי שהפכו לאדים, מלא בפיסות קטנות של אפר שהופכות את הענן
לחץ שחור שמצביע עלי. ואני ---

חיוך מפציע על פני, חיוך אמיתי של שמחה טהורה.
כמה התגעגעתי לחיוך הזה!
כמה חסרה לי התחושה הזו, לחייך כך לעצמי.

אני מביט בעצמי, בבשר החדש המבהיק, שהיה חבוי מתחת לשריון הגוף
המחריד למשך זמן כה רב.
אני מביט ועיני נמלאות דמעות בשנית, רק שהפעם אלו דמעות של
הוקרת-תודה.
אני מביט לאחור ורואה את הענן השחור, מתכהה והולך בעוד הלילה
מתקרב, וכנפי מאירות עליו, כנפי החדשות והנפלאות.

אני עף הלאה, לבד, מסופק, אפילו מרוצה מעצמי.
בעוד הלילה יורד, אני רואה את דרכי בבהירות. לא עוד אני כבול
לעבר, העבר שלי הפך אותי לחדש. עתיק יותר, בוגר, חזק יותר,
ממלא את צרכי עצמי.
ובעוד אני צוחק בתמהון ובהפתעה, ישנו בצליל איזשהוא שריד
לפעמון הכסף, ואני זורח כמו יהלום בדרכי הלאה דרך השמיים.