לאורי תמיד יש בחדר קיסמים שרופים, וחתיכות נייר. אורי תמיד
רעב, בארבע בבוקר הוא יורד למטבח ומחמם שלושה שניצלים, מכין גם
חביתה ומקלל על זה שהשווארמה לא פתוחה. הייתי פעם אצל אורי
והוא גמר קופסה שלמה של קורנפלקס, ככה, בארבע בבוקר.
בימי שישי אחרי קידוש וארוחת ערב, כמה דקות אחרי שברור כבר
שאבא שיכור, אורי עולה לחדר ומוציא בקבוק עם מבחנה ממגירת
הגרביים שלו. הוא מפיל ראשים ושומע את אמא בוכה, אבל לא אכפת
לו, לא אכפת לו מכלום. האורות בחדר נמרחים לאורי מול העיניים,
והצעקות של אמא משתלבות כל כך יפה עם פינק פלויד, והזבוב בחדר
נראה כל כך מסטול, ואורי מפיל עוד ראש ומחייך.
מחייך עד שכואבות הלחיים, ואז מתחיל לצחוק בלי שליטה, וכבר
נתפסו לו שרירי הבטן, אבל זה לא באמת אכפת לו, זה לא באמת אכפת
לאף אחד. אורי מפיל עוד ראש ומגביר את המוזיקה, ויש לו כבר
כזאת בחילה, והוא יודע, ששוב
הוא עישן יותר מדי.
אורי רק רוצה לישון, והוא מרגיש איך העיניים שלו נהיות יותר
ויותר ויותר ויותר גדולות, וכאילו בכוונה - כמה שהעיניין יותר
גדולות, העפעפיים יותר כבדים, ולוחצים להיסגר, ופתאום אורי
נזכר כמה זמן הוא לא הזדיין.
לאורי תמיד יש בחדר איזה קיסם שרוף זרוק ליד המיטה,
ואם העין של אמא לא הייתה סגולה ונפוחה, אולי היא הייתה רואה.