"והיא עולה לגג..." היא כבר עלתה. "באמונה שלמה..." איזו
אמונה? היא כבר לא מאמינה בדבר, במה יש להאמין? הרי כל העולם
הזה הוא זיוף אחד גדול. "...עושה טעות..." איזו טעות? היא עצמה
מרגישה כמו טעות אחת גדולה, יותר נכון טעות קטנה שמתהלכת לה
כמו צל בין המוני אנשים ורק מנסה להתחבא...להסתתר מאלפי
המבטים, לאטום את עצמה. היא מרגישה נעלמת, מתפוגגת, היא אוהבת
את החושך...אך כעת, לאור היום היא ניצבת מול העולם הבא שקורץ
אליה בכל פעם מחדש ומתרוצץ ללא הרף במחשבותיה.
"אל תזוזי מהגדר..." היא לא זזה, רק בוהה כלפי מטה..."אל
תזוזי!" היא שומעת שצועקים לעברה...והיא בוכה בלי דמעות, עושה
את הצעד ולפתע מבחינה במבט שציפתה לו כבר זמן רב. עיניו נפגשו
בשלה ומבטיהם הצטלבו. גם הוא עמד שם, בתוך כל ההמולה וצפה בה,
בדמותה המתפוגגת לאיטה...    

"מה עשית שם למעלה?" הוא שאל אותה.
"לא ראית? ניסיתי ללמוד לעוף." ענתה.
"והצלחת?"
"כן." לחשה ושתקה לרגע. "אינך רואה?" שאלה לפתע בחיוך כשהיא
מתרוממת ומתחילה להתעופף בקלילות, כמו עלה נידף ברוח...כמו
מלאכית קטנה בעלת עיניים שחורות וקודרות.