גרנו בת"א, דירת צעירים כזאת ברחוב סוקולוב.
בן זוגי לחיים, אהבת חיי - עומר. עומר משמש כברמן בכיר באיזו
מסעדת יוקרה פלצנית בהרצליה. אם יוצא לכם להגיע לפיתוח תרימו
טלפון, נסדר לכם הנחה.
בכל מקרה, הוא מרוויח די יפה, ואני, אני מלצרית חרוצה בבית קפה
בבן-יהודה. אני משתדלת לתת משמרות ערב כדי שנישן יחד מכורבלים
ונקום מאוחר, וכשאני מסיימת משמרת אני אוהבת לשבת אצלו על הבר
במסעדה.

כשנפגשנו לראשונה זה היה ביום הולדת של ידיד טוב שלי. ישבתי על
הבר.
עומר שאל אותי:"מה בשבילך מותק?" בעודו מפלש איזו כוס עם
מטלית, וחצי קריצה.
"פיג'לינג סאוור" עניתי, אני יודעת...
הוא עשה פרצוף חמוץ ואמר:"חלאס כבר עם הפיג'לינג הזה. כל מדינת
ישראל שותה פיג'לינג סאוור. נמאס מהטרנדים האלה. אחרי
שהפסיפלורה הכתה את רחובות תל-אביב הגיע הפיג' הארור. חלאס.
אני מוזג לך וויסקי, ובגלל שאת ליידי כזאת, נמזוג לך ג'יימסון,
הולך?"
מה הוא רוצה מחיי... מה הוא תוקף מושבניקית מסכנה כמוני...
שיגיד תודה שלא ביקשתי פטל...
"הולך", עניתי.
הוא מזג, אני שתיתי.
הוא שוב מזג, אני שוב שתיתי.


לא יודעת למה, אבל לברמנים יש מעין שליטה על הלקוח. הרי בחיים
לא תגיע למסעדה, תזמין סטייק אנטריקוט, והמלצר יגיד לך:" חלאס
עם הסטייק אנטריקוט הזה, אני מגיש לך קבבוני טלה".
אבל ברמן הוא סוג של מלך. רודן במקרה שלי.
הוא מבין, אתה לא, אם אתה לא רוצה לצאת ליצן, תעשה מה שהוא
אומר.
כך יצא ששתיתי ארבעה צ'ייסרים של ג'יימסון על בטן ריקה.
בכדי להשלים את קלישאת הכוסית, זה סובב אותי לגמרי. הייתי
מסטולה לחלוטין.
התחלנו לקשקש, צחקנו הרבה, והופ, הבאתי לו מספר טלפון.
מפה לשם אנחנו יחד. האהבה בשחקים.
כל בוקר (או אחר צהריים במקרה שלנו) עומר מתעורר לפניי, מכין
לי צנימים בטוסטר, עושה לי קפה גדול וביצת עין בדיוק כמו שאני
אוהבת.
אני אוהבת את ביצת העין שלי סימטרית ומדוייקת להפליא. הצהוב
בגבולות העיגול שלו, והלבן סביבו. שלא יתערבבו לי יחד וייצרו
איזו סמטוכה לא ברורה, ושנייה לפני שמורידים את הביצה מהמחבת,
הופכים אותה לטיגון קל מן הצד השני, וזאת בכדי להרגיע את האמא
הפולנייה בתוכי שחוששת (ובצדק!) מסלמונלה.
כך אני יודעת היכן לנגב עם הלחם, ואיפה לאכול עם סכין ומזלג.
כן, בחורה עם עקרונות.
עומר אלוף בלהכין את העין שלי בדיוק כמו שאני אוהבת.
תמיד הוא מגיש לי את הארוחה למיטה, על מגש עץ, ומקפיד לשים
ברקע את הדיסק של שלום חנוך בהופעה.
תהרגו אותי, זה לא נמאס לי.
שיגרה נפלאה כזאת, הא?
כן, עד שבוקר אחד הגיעה אלי הארוחה הזו, כשביצת העין שלי ממש
לא מסורטטת. בלגן שלם. הרגשתי שמשהו לא בסדר.
זו הייתה ביצת עין שנהפכה בחוסר רגש, וזה צרם כמו ציפורן על
לוח. משהו השתנה. משהו התקלקל.

עומר הניח עליי את המגש עם הביצה הפגומה, נתן לי נשיקה חטופה
ואמר:" אני חייב לזוז מותק, אני מאחר בטירוף".
מאחר לאן... אתה הרי עובד בערבים, שכחת?
"אדבר איתך בערב, טוב? ביי".
הסתלק.
השאיר אותי עם ה" so call" ביצת עין הזו, והלך.
מה זה??? מה זה אמור להביע לעזאזל???
הרגשתי רע. מרומית. הונאה. שוד לאור היום.

לאורך כל המשמרת שלי בעבודה התפוצץ לי הראש ממחשבות על אותו
בוקר.
הוא לא אוהב אותי יותר.
הוא בוגד בי.
הוא איתי רק בשביל הכסף.
איזה כסף? ביום טוב אני עושה שלושים שקל לשעה, אם החבר'ה של
ההייטק מחליטים שאני כוסית מספיק ולכן מגיע לי קצת יותר מעשרה
אחוז,
וזה כמובן בליווי פלירטינג עדין, ובתנאי שאחרי ה"מה תרצו
להזמין?" שלי, מגיע ה: "אותך אם אפשר"
אני מתאפקת, נושכת לשון, בולעת רוק, ולא אומרת:" כל יום מגיע
לפה איזה טמבל אחר מהמכללה למינהל או עובד הייטק מזדיין שחושב
שאין עליו, והוא בדרך להיות הגאיידמק הבא, וכל אישה שהוא פוגש
מזהה את זה אצלו, וזה מחרמן אותה טילים, והיא רק מחכה שיפרק
אותה בשירותי בית הקפה ממש בו היא עובדת."
אבל לא. אני סותמת ת'פה ומצחקקת צחוק ביישני ונבוך שאומר: שיו,
אני כל-כך מתרגשת שבחור נבון ובעל תחכום כמוך פונה למלצרית
אספסופה ואפסית כמוני... הו, כבוד הוא לי...
כן ידידי, כך אני עושה את השלושים שקל שלי לשעה.

טוב, אז עניין הכסף יורד מן הפרק.
אם כך מזה?
מה עובר עם עומר שלי?
למה הוא משחק לי במוח ככה?
מה הוא מנסה להגיד לי?
די, תירגעי, תנשמי עמוק ותחשבי, מה אופרה הייתה עושה?
מתלבשת יפה, מתאפרת, מתבשמת ומושיבה את עומר לשיחה.
אז סבבה.



מהעבודה אני ממהרת לדירה, מזנקת במדרגות לעבר קומה חמש. מרוב
התלהבות דחפתי את גברת גולדמן הזקנה במדרגות. יאללה יאללה, אין
לי זמן לנימוסים והליכות, יש לנו פה בחורה עם משימה חשובה. נו,
זוזי כבר סבתא.

יוצאת מהמקלחת ולובשת את חולצת המזל שלי, בצירוף חצאית המזל.
כשחולצה ממש ממש קצרה, מחשוף ענקי, חזייה למעשה, היא מקבלת את
התואר "חולצת מזל".
לכל בחורה צריכה להיות אחת כזאת בארון. כשאני לובשת את חולצת
המזל אנשים קמים בשבילי באוטובוס, גברים מזמינים אותי למשקה,
סיגריות נופלות מהשמיים. הכל חינם והעולם מחייך.
עכשיו כשאתם יודעים מדוע לחולצת המזל קוראים כפי שקוראים,
השליכו את זה גם על החצאית, ותקבלו תמונה של המראה שלי באותו
ערב.
זונה.
מושלם, נוסיף קצת בושם. עוד קצת. יאללה, יצאתי לבר של עומר.

השעה: אחת עשרה בלילה. אני עומדת בפתח המסעדה וסורקת את
המקום.
בקצה אני קולטת את עומר מוזג לאיזה זוג גברים בירה.
הלב שלי דופק חזק.
שיט. לא סיכמתי על טקטיקה. טוב, נאלתר.
אני צועדת בביטחון לעבר הבר. צעדים קצובים. בראש מתנגן לי השיר
she's got the look .
כהההן... יש לי את זה... אני חתלתולה... אני נמרה... אני צ'יטה
מסוקסת, זה מה שאני...
ואז יוצא לי: "היי" עלוב מהפה. עומר אפילו לא מסתכל לעברי, הוא
עסוק לו שם למטה בבר, כנראה מחפש איזה בקבוק מסויים.
שני הגברים מסתכלים עליי בתמיהה.
"היי", אחד מהם עונה לי, במבט סוקר מטה מעלה, שנחתם בלגימה
מהבירה.
עומר מתרומם, ועכשיו נאבק עם איזה פקק של בקבוק. כשהוא קולט
אותי סוף סוף הוא אפילו לא מחייך.
"אהלן מותק", שולח יד לכיס האחורי בג'ינס, מכניס סיגריה לפה
ומציע לי גם אחת.
לא בא לי סיגריה, אבל אני מעשנת בכל זאת.
לא אומרת מילה. ניתן לו לדבר קצת, שיזיע.
"מה, סיימת לעבוד מוקדם היום, הא?"
אני שותקת. רק מרימה את הגבות כאומרת - אני יודעת, אנא ערף,
ולוקחת שאכטה.
שני הגברים שלידי מאזינים באדיקות לדו-שיח המטורף שרץ להם מתחת
לאף. שתיקה. שתיקה מעיקה.
"גבר, אפשר עוד חצי גולדסטאר?"
מזל. אחד מהשניים צמא. עומר עונה לו "בטח אחי" ולוקח לו את
הכוס.
זה מקנה לי זמן לחשוב. אני סבבה איתו? אני כועסת עליו? אולי
אהיה אדישה, זה הכי מטריף אותם.
"טוב שומע, אני זזה, אין לי כוח לשבת פה".
"טוב מותק".  
עצרו הכול. הולד יור הורסס. טוב מותק??? יא בן של שרמוטה!
טוב???
תעצור אותי, תביע תמיהה על זה שבאתי הנה, לבושה להרוג, לא
אמרתי מילה, והנה, אני זזה! זה נראה לך נורמלי???
אין בעיה, טוב מותק זה מה שתקבל. אפס.
יצאתי משם כשם שבאתי.
חכה חכה, הגיהינום שייפול עליך כשתחזור הביתה.

הגעתי הביתה.
הורדתי את העקבים, יחד איתם ירדו לי מהגובה שמונה ס"מ ותוספת
של חמישה קילו למשקל באופן אוטומטי. תעתועי המגף.
יצאתי מייד מהחצאית, העפתי לקיבינימט את החולצה ולבשתי את
סמרטוטי הלילה. טרנינג לא מחייב שלי.
אספתי שיער לגולגול, נעמדתי מול המראה והתחלתי בטקס הסרת
האיפור.
פתאום דמעות מתחילות לרדת. פה ושם. כמו גשם שמתחיל לטפטף. ואז
הטפטוף הפך מסיבי.
עכשיו זה מבול.
אני נמרחת על המיטה ומתייפחת.
אחרי בכי תמרורים, בכי של - החיים בזבל, אני לא מאמינה כמה שהם
בזבל, איך זה קורה תמיד לי, מיליארדי אנשים חיים את חייהם
בעולם ודווקא החיים שלי חרא, תמיד אלוהים דופק אותי - אני
נרגעת.
מתקשרת לחברה שלי, הטובה והמתוקה. היא תדע מה לעשות.

לבחורות יש קטע כזה, שאם חברה שלהם מתקשרת בוכה בטלפון, חומרת
האירוע מסווגת כעניין של חיים ומוות.
מבחינת טלי, במידה ואתקשר בוכה או לחילופין, אתקשר כשאני
בהריון, כורעת ללדת, המים ירדו, ובמקביל גנב שודד לי את הדירה
באיומי אקדח כששריפה ענקית מתחוללת בבניין שלי - אלו מקרים
שווי ערך.
"מה קרה ממי? אני מייד באה אל תזוזי!"
שניה חולפת, צלצול טלפון.
"שומעת ממי, אולי תבואי את לפה, האוטו שלי במוסך, סבבה, אבל
בואי מהר. אני לא זזה לשום מקום. ביי"
ואני חושבת - מה הקטע עם עניין התזוזה, מי שצריך שיזוז, זה
בסדר מבחינתי.

הגעתי לטלי, לא הספקתי לדפוק על הדלת והיא פותחת אותה. חיכתה
לי במרפסת, הסתכלה לראות מתי אני מגיעה, הכפרה.
"בואי ממי, רוצה קפה, תה? רוצה וודקה? רוצה נעשן קצת? בואי,
בואי" - תופסת אותי ביד ומושיבה אותי על כיסא במרפסת הקטנה
שלה.
רצה למטבח, מוציאה קנקן תה, בקבוק וודקה, וג'וינט.
מתרוצצת סביבי כמו איזה זבוב מעצבן. מחפשת מצית ומדליקה את
הג'וינט.
"טוב חומד, ספרי לי מה קרה."

סיפרתי לטלי הכל. ממש הכל-כולל מה לבשתי באותו הערב. טלי
הוציאה עשן הג'וינט מהפה ואמרה: "וואלה. באמת תעלומה."
העבירה לי את הג'וינט.
אחרי שתיקה של שתי דקות בערך, זמן חשיבה והסקת מסקנות, היא
אמרה:" פשוט דברי איתו, דוגרי, בלי משחקים, בלי חולצות מזל,
ככה, כמו שאת! יאללה, את יכולה לנהוג או שאת מסטולה מדי? יאללה
סעי הביתה ושימי קץ לתעלומה הדבילית הזו. ממש כמו חסמבה אתם.
נו, יאללה!"

נסעתי הביתה. שקועה במחשבות, כלל לא שמה לב לדרך. החניתי את
הג'סטי המעוכה שלי בחנייה, ליד האופנוע של עומר, ועליתי
למעלה.
אני ניצבת מול הדלת. נושמת עמוק, פותחת בזהירות את הדלת
ו-וואלה יופי. עומר הביא הביתה את כל החבר'ה שלו לצפות באיזה
משחק כדורגל.
ביום רגיל אני שונאת את ההתקבצות הבבונית הזאת בסלון שלי.
עכשיו זה מעצבן אותי פי מאה.
וכך זה נראה:
חמישה גברים עוגבים על הטלויזיה.
קליפות גרעינים מפוזרות להן על השולחן, הספה, על הבגדים שלהם
עצמם, פחיות בירה בכל מקום, קולה מרוחה על הקירות ואפר סיגריות
מפוזר בכל מקום מלבד המאפרה.
תוסיפו לזה את הצרחות ההיסטריות שלהם, ותקבלו את הטריגר למחלות
לב שיתפרצו אצלי יום אחד בטרם עת.

"הי", אני אומרת.
"היי, מה יניינים איתך?" מוטי שואל אותי, ואפילו לא מחכה
לתשובה, כי עכשיו ברצלונה מוציאה קרן.
אמרתי: "עשיתי קניות עם היטלר, קנינו מלא מוצרי טיפוח
בדיוטי-פרי".
"וואלה חמו-מה הוא עושה האידיוט הזה! אדיוט! זבל! סעמק..."
טוב. זה הסימן ללכת לישון ולסיים את היום הזוועתי הזה. מחר יום
חדש.


אני מתעוררת במיטה ואני לבד.
על השידה שלידי מונח פתק:
"אני זזתי מוקדם, נדבר בערב"
הנה זה קורה שוב.
קמתי, הלכתי למטבח, הכנתי כוס קפה והדלקתי את הטלוויזיה.
אחרי עשר דקות קלטתי שאני צופה בערוץ הספורט, כדורגל.
קולו של יורם ארבל משדר בלהט את העניינים על המגרש.
"ורונאלדיניו בועט קרן, וחביבי, הילד יודע לבעוט קרנות, זה
מסוכן..." "אה, כן יורם, זה בהחלט מסוכן".
זה מאוד מסוכן. סכנת נפשות ממש.
כיביתי את הטלוויזיה. אני צריכה להסתובב מעט, לנקות את הראש.
התלבשתי וירדתי למטה, הולכת ברגל ברחובות, חולפת על פני בתי
קפה ומסעדות.
היה מזג אויר מצוין, שמש חמימה, לחות ממוצעת ורוח מערבית
מכיוון מזרח מלטפת את פניי ומבדרת את שערי ברוח בצורה סקסית
ופסטורלית כאחד.
ואז קלטתי.
עומר יושב באחד מבתי הקפה עם איזו בחורה.
שיערה בצבע חום בהיר, גלי וארוך, שחומה מעט. זה מה שנתנה לי
הזווית הבעייתית שלי לקלוט.
עומר אחז בידה ושניהם צחקו. צחקו! ואז הוא התקרב אליה, ואני
חושבת שראיתי נשיקה, כמעט בטוחה בזה. ככה הכל התחבר לי.

דמעות עולות לי בבת אחת. נשבר לי הלב. רציתי לצעוק. לא! אני
אוהבת אותך עומר! למה אתה עושה לי ככה? אני כל-כך אוהבת אותך.
אני רוצה למות. זה לא יכול להיות.
גל של קנאה מפלח לי את הלב, תכף הוא יתפוצץ. אני משתגעת, לא
שולטת בעצמי. בוכה וכואב לי בפנים, בנשמה.
הרגליים לוקחות אותי לפנים בית הקפה למרות רצוני. מצעידות אותי
לעבר השולחן שלהם. מבלי לחשוב, הפה שלי נפתח לפתע, ואני
מייבבת:" איך אתה עושה לי ככה? י'מניאק אחד, אני שונאת אותך",
ויצאתי בסערה.
מאחוריי עומר צועק "חכי הדר, בואי הנה, זה לא מה שאת חושבת..."
אבל אני כבר במושב אחורי של איזו מונית; "לסוקולוב, מהר".
הפלאפון שלי מצלצל - עומר מחייג אלייך - סיננתי אותו למוות.
בסוף כיביתי את המכשיר.
הגעתי הביתה. הטלפון צלצל, אז ניתקתי גם אותו. לקחתי כדור
שינה, ונכנסתי בוכייה למיטה.



לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל דפיקות חזקות בדלת העירו אותי.
"הדר..." - בום בום בום - "הדר, קומי כבר..."
טלי צורחת כמו משוגעת.
"שנייה, אני קמה, שנייה"
מה יש לה זאתי?
פתאום אני נזכרת במה שקרה, הכל חוזר אליי. אני שוב רוצה
לבכות.
אני מדדה לעבר הדלת ופותחת.
"למה את לא עונה לטלפונים? שעות אני מנסה לתפוס אותך".
"שש... טלי מה יש לך, מה את צועקת, עבר עלי יום מהגיהינום"
"תקשיבי הדר, יש לי משהו חשוב לספר לך".
"מה, גם את גילית שעומר בוגד בי? וואו, איזה סקופ"
מה? מה פתאום? לא, הדרי, עומר עבר תאונת דרכים"
"מה, מתי?"
"לפני שעתיים וחצי, כמה בלוקים מכאן, הוא ממש מיהר עם האופנוע
שלו ונכנס במשאית"
"אלוהים, איפה הוא עכשיו, באיכילוב?"
"לא, הדרי." טלי מסתכלת עליי במבט עצוב. היא אוחזת בי חזק.
"הוא נהרג".
מסך שחור מכסה את עיניי. הרגליים בוגדות בי ואני מאבדת אחיזה.




קברנו את עומר ביום למחרת, בבית הקברות בהוד השרון, שם הוריו
מתגוררים.
להלוויה הגיעו הרבה אנשים.
חברים ממקומות עבודה שונים בהם עבד, חברים מתקופת הלימודים,
מהצבא, בני משפחה כמובן, החבר'ה שלו ואני.
כשקברו את הגופה אמא של עומר השתטחה על הקרקע וייבבה, צעקה לו
שיחזור.
כולם בכו.
הוריו דיברו, אח שלו גם אמר כמה מילים.
היה גם נציג מהחבר'ה - שלומי, שדיבר בשם כולם.
אני לא דיברתי. הרגשתי שלא מגיע לי. מילותיי האחרונות אליו היו
"אני שונאת אותך", וכשהוא רדף אחריי הוא נכנס במשאית ומת
במקום.
זאת אשמתי ואני יודעת את זה.
אני בוהה באנשים שבאו להיפרד מעומר.
כל-כך הרבה.
מרחוק אני לפתע קולטת אותה. אולי אני לא רואה טוב? אני מתקרבת
לאט. כן. זו היא.
הבחורה מהבית קפה, מאותו הבוקר.


כנראה שגם היא קולטת אותי, כיוון שהיא מתקרבת אלי גם כן.
נעמדת מולי, ובעיניים בורקות ואומרת במבטא צרפתי: "אני מאוד
מצטערת על מה שקרה, אני יודעת ששום דבר שאגיד לא יחזיר אותו,
ולא ישנה את ההרגשה הנוראית שלך, אבל יש משהו שאני רוצה לספר
לך".
היא מוציאה קופסא קטנה מהתיק. אני שותקת. היא מוסיפה לדבר
נבוכה: "כמה ימים לפני התאונה, עומר צלצל אליי. אני מעצבת
תכשיטים והוא רצה שאעצב בשבילך משהו"
היא פותחת את הקופסא, ובתוכה נחה לה טבעת משגעת.
"אלו יהלומים אמיתיים, אם יש לך ספק, הוא התעקש על כך, וזה
בעיצוב מיוחד לך. בואי נגיד שכל הסיפור ממש לא זול. הוא תכנן
להציע לך בסוף השבוע הזה, בארוחת ערב חגיגית.
כמה שהוא התלבט בקשר לטבעת. רצה שתהיה מושלמת. ממש התחברנו,
אני סיפרתי לו כיצד הציע לי בעלי נישואים, נתתי לו זווית נשית
על כל העניין.
את יודעת, כנראה ממש אהב אותך, הוא עבד משמרות כפולות כדי לשלם
עליה. הוא סיים לשלם עליה, אז... אני מניחה שעכשיו היא
שלך..."
היא שמה לי את הטבעת בכף היד, הסתובבה והלכה.
ואני. אני נשארתי קפואה במקום.











עברו כמה שנים טובות.
אני נושקת כבר לגיל השלושים.
אפילו מצאתי שערה לבנה אחת - כן. אני יודעת, לא לתלוש כי יבואו
עשר במקומה.
נכון לעכשיו אני רווקה, אוטוטו מסיימת תואר שני באדריכלות
ועיצוב פנים.
מהדירה ברחוב סוקולוב עברתי מהר מאוד.
אני גרה עם שותפה בהרצלייה. רציתי לצאת קצת מת"א התוססת הזאת.

לפעמים, אני מביטה לאחור וחושבת לעצמי - אילו רק. אילו רק אחד
קטן, וכל החיים שלי היו נראים אחרת.
אני כבר לא מחפשת אהבה, זה כאב ראש אחד גדול. תנו לי לסיים
בשקט את התואר שלי ולהיכנס לשוק העבודה.
גם לא רוצה ילדים. מי צריך להביא ילדים לעולם המעפאן הזה.
אבל פעם בכמה זמן, בעיקר בתקופת החגים, עדיין עולים לי לראש
הבקרים הנעימים לצלילי שלום חנוך, ביצת העין שלי, שעשויה כל-כך
בקפידה, והנשיקות הכי מתוקות שטעמתי אי-פעם.