כשראיתי אותך הבנתי כמה אתה חסר לי.
אני מצטערת כי שקרתי כשאמרתי שאני עדיין אוהבת,
חיפשתי סיבה מוצדקת לשלושה ימים באילת, אני לא ציפיתי וידעתי
בפנים והרגשתי בתוכי שכבר אין בינינו כלום מעבר.
אבל משהו הרגיש לי לא נכון ולמרות שידעתי הכי טוב מכולם שכבר
לא ניתן להחזיר את אותה התאהבות ראשונה ונדירה שהייתה בינינו
ידעתי שלהרגיש זה יבוא לבד וזה לא בא אז ניסיתי למצוא משהו
שיתרץ לי איך זה שאנחנו פרודים כבר מזמן אבל הנה פה ביחד,
שוכבים על המזח בים וחוזרים לישון יחד באותו החדר, באותה
המיטה...
ושוב הזמן לא מחכה לנו, הוא רץ מהר ואנחנו אתו.
לא חשבתי עליך הרבה זמן וזה מוזר איך זה כשאנחנו עסוקים כל כך
אז אפשר לשכוח, כנראה שמכל השנים דבר אחד לא השתנה - גורל אפשר
לקרוא לזה , תמיד נפגש "בטעות" מבלי שתיכננו בכלל בהתחלה זה
שיגע אותי אבל למדתי להיתרגל לזה, הפסקתי לשאול מה הסיכוי?!
וזהו הנה שוב נפגשנו מבלי שתכננו כמו מיליון הפגישות הקודמות
שהיו אך זו הייתה שונה, נקייה מכל רגש, מכל כעס מכל הרגשת
פיספוס או פירפור קטן בלב. רק אחרי שנפרדנו לשלום הבנתי שאתה
האיש שהיה ברקע שם כמעט בכל רגע בחיי ועכשיו יש שם חור בצורה
שלך, חסר לי שאני לא יודעת מה קורה אתך, איך אתה מרגיש, מה
שלום אמא, אבא, חן, שיר, איך אתה הולך וצומח בצבא שאתה כל כך
אוהב, מה עובר עליך כשרע ולשמוע כמה שטוב לך, מהי האהבה החדשה
שלך, מי אתה...
לפני הרבה הרבה זמן היינו חברים טובים עוד לפני שהפכנו
לאוהבים, אני זוכרת איך הבנו אחד את השני וזה היה כל כך טבעי,

חסר לי חבר טוב,
חסרה לי הדמות שלך...
חסר לי...
אתה...