הייתי הולך בשדה. גם בירושלים. השמש הייתה בדיוק במקום הנכון.
לידי הייתה האישה הנכונה. היא הייתה מדברת איתי בדיוק על מה
שרציתי. היא הייתה יפה גם בשבילי. השמש לא שקעה באופק, והרוח
הייתה נעימה. היא אמרה שהיא אוהבת רק אותי. היא אמרה שאם אעלם
לה, היא תבוא למצוא אותי. היא אמרה שלעולם לא אחשוב שזהו ואין
יותר. ברגע מת, כשנדמה שהכול נגמר, היא פה. מזכירה לי את
הכול.

והבור שחפרנו ליד הגשר בכפר. זוכר איך החבאנו בו את כל וידויי
האהבה שלנו, לכל הבנות, לכל האהבות. כיסינו בעפר ואדמה ומלמלנו
תפילה חרישית, שאיש לא שמע. אפילו לא אני אותך, ואתה אותי.
אמרנו נבוא לפה, אתה זוכר? נבוא לפה יום אחד ונמצא את כל מה
שאיבדנו. כי אנחנו נאבד, אתה אמרת. כל מבוגר מאבד.

אתה זוכר איך הקפנו את הכפר בריצה? שנינו משורגי שרירים, ועיני
הבנות שעוקבות אחרינו, מחייכות אוהבות ומעריצות.

איך הורדתי לה את השמיים. ליל קיץ של בראשית, והכוכבים כמו
חול. ואני מדבר איתה על דברים שאינני זוכר, והיא מביטה בי
שותקת. ואז פתאום אומרת הכוכבים מתקרבים אלינו, גיא. אנחנו
טובעים. ואני צוחק ואומר מתאים לי לטבוע בשמיים, מתאים לי
ליפול מכדור הארץ, מתאים לי לרחף בחלל לתוך האלוהים לנצח. ואת
שתקת.

אתמול, היום ומחר קמתי בבוקר משתעל בלי מקום ללכת אליו. עישנתי
את הסיגריות שלי וניסיתי להסדיר את הנשימה. הכנתי קפה, שמתי
מוסיקה. שמש מקנטרת כמו דקירות סיכה ננעצה בי מהחלון. שנים
מתכננים אנחנו לשים וילון. הבטתי סביבי על העולם המת, בתוך
קירות ורחובות צפופים ועצבניים. נזכרתי איך מישהו אומר לי
לעשן, ומישהו לא. איך מישהו אומר לי לאונן, הרבה. ומישהו
להתאפק. איך מישהו אומר לי לעצור, ומישהו להתקדם. מישהו אומר
לי לחיות ומישהו למות.
ואני מצייר אותה על הקיר. עם העיניים הצוחקות שלא הכרתי, עם
החיוך המשועשע. חותם את שמה כאילו היא ציירה ומוסיף "באהבה"
ומכין לי סטייק, לא, שני סטייקים שאוכל עם הרבה צ`יפס שמן
ופריך כמו שרק אני יודע לעשות, בשמן עמוק, טובע בסחוג וקטשופ.

ואת באה אליי מעשנת, לועסת איתי את הבשר ותפוחי-האדמה
המטוגנים. ומאות דחפורים מסתערים על השכונה שלנו ומעלים אבק.
הופכים הורסים ושוברים. אני משתעל ואת מחייכת. "הם מביאים את
השדות לכאן, גיא. תראה. הם מביאים את הילדות..."