יושבים על המרפסת
השמיים כמו מתקרבים
בחוץ ילדים משחקים כדורגל
בפנים הכל נרגע
מה שלא מתפוצץ
נשכח עם הזמן
ואת אומרת, תביט עלינו
איך העבר נשמר
אך כאילו, לא היה מעולם
זוכר איך רגע לפני
שהפכנו בורגנים למחצה
היינו מבינים על מה השירים מדברים
ודמיינו את עצמנו,
נאבקים, בכוח המשיכה
את היית, יוצאת בחצות מן הבית
ואני הייתי משתכר,
נוסע דרך הרחוב, בו עומדות הזונות
מביט עליהן, ונוסע משם
עכשיו, מעלימים את השתיקות
מכבים את הזמן
תביטי עלינו, יקירתי
שנים לא כתבנו את המילה הנכונה
את קמה בבוקר, אל אותם חיים
מכינה לעצמך כוס קפה
ומידעה, שהערב במשרד יש לך
פגישה חשובה
עכשיו במרפסת
מביטים על הכביש הזוחל אל עולם
שחרצנו את דינו, בבת אחת
כאשר הבטנו במראה, ולא הכרנו את הפנים
לא ידענו למי שייכת הנשמה
פעם, אהבנו לשחק תופסת
לרדוף את עצמנו, במעגלים חופפים
מגע ועוד מגע
כמעט ואין לנו מקום, כמעט ונגמרות המילים
את מחבקת אותי חזק
מפחדת מהנפילה, אני מפחד מהתשובות שלא נאמרות
פעם שהיינו צעירים
ידענו לכבות את הזמן, לעמוד בחשכה
ולדמיין שאין קולות ברקע
אהבנו את הזמרים שלנו, אידאליסטים עד המוות
ושנאנו אותם, שהם מכרו את עצמם לפשטות
עכשיו אנחנו לוקחים אותה, כמובן מאליו
ואת צוחקת, שאני מזכיר לך
איך שכבנו ערומים, מול ירח קפוא ושמיים מדממים
מה שהיה לנו אז, הנה באה האש לשרוף הכל
על מרפסת, ברחוב קטן
את לא שואלת מה יהיה מחר
אני לא מבקש ממך שום תשובה
הן לעולם לא ברורות
ועכשיו, ששנינו מכירים בכללים
והולכים את אותם צעדים
אנחנו יכולים לראות
את הזמן מתרוקן מתוכן
ומשאיר אותנו, על מרפסת ברחוב קטן