לאהוב אותך
דרך שמשות האוטובוס
במוניות ליליות
בלי לחפור בקברים רדומים
בלי להתענג על צלילים ישנים
להביט בפנייך, ממרחק הזמן
ולדעת שחלפו השנים
שיכולת להתקרב לכאן
ועכשיו, לענות על השאלות
איך יכולתי לאהוב מישהי
שרחוקה ממני, אלפי שנות אור
מבעד לתמונות ישנות
לקירות לבנים, מטושטשים
לא ידעתי להמציא אותך שנית
רק מתוך זיכרון דהוי
של ילדות מגודרת
וחזיונות על גאולה
לאהוב אותך
מבעד לשתיקות
כמו היית אחרת, ואני לא הייתי בכלל
אולי זה הסוד הגדול
שכולם כותבים בספרים
מחפשים מתחת לחופים
עומדים על מזח, הזונות
מחכות שהספינות יפליגו אל ימים אחרים
ואותך לקחתי, כמו פנקס חלק
למלא בו שורות של מחשבות
לצייר בו את השתיקה
לא רוצה, לחפור בקברים
למצוא את הגאולה זרוקה מבעד לחומות
עמדת שם, אמיתית עד שיכולת להישבר
ועכשיו לענות על השאלה
איך יכולתי, לאהוב מישהי
שרחוקה מכאן, שנים רבות
נשארה בגינה ציבורית, זרוקה בין הזרוקים
גם אני הייתי פעם מחפש
תוהה, בין החיים למוות המפספס את המטרות
זה הביטחון האחרון
זה מה שנשאר לי להתוודות עליו
ולא השארתי מכתב,
ומבעד לחלון הבית, לא היה אור
לא היה זכר לזיכרון
והוא לוקח אותי, אל השורות האחרונות
משם, מהחשכה
לראות את פנייך, נוגעות בצללית של האור
נופל עליך, כמו סולם המבקש שתעלי עליו
ואני, לא ידעתי איך לאהוב אותך
מבעד למילים, לשתיקות, הצלילים
אלו קברים ישנים, שנחפרו לפני שנים
עכשיו פותח אותם
להחזיר נשמות של זיכרונות, שלא ידעו חיים
רק את עצמם ידעו לכתוב, מבעד לצלילים