נכנסת ופניך היו נפולים. שאלתי: "מה אם לא בשורות טובות יש
בפיך לומר לי, אהובי"? ואתה רק הבטת. דבר עוד לא גילית. כיווצת
את שפתיך האדומות כמו ניסית להתאפק מלבכות. ולאחר רגע או שניים
של דממה מותחת אמרת לי: "בואי נלך לישון, אהובתי. היום הזה הוא
אויבינו, מחר נקום ליום חדש, אחר, מחר הוא יום חבר". אני מתוך
עיניך ניסיתי לדלות מידע על העניין הכמוס הזה שלך, שככל הנראה
לא התאפשר לי לדעת עליו מאומה. מבחוץ הגשם הכה בחוזקה על
חלוננו, ואתה חיבקת את גופי הקר, כיסית את עיניי במגע ידייך
הרכות כמשי, ולחלום נסעתי.

מתוך החלום התעוררתי בבהלה. עיניי נפקחו לרווחה והיה זה אור
השמש שפרץ אל תוך חדרנו. והבטתי בך אהובי הרוגע, כשנמת כמו
תינוק טרם הגיח לעולם. וידיך חבקו את ידיי, וראשך השיק לראשי
ואני ידעתי שהיה זה רק חלום רע. רק חלום וכעת איני חולמת ואין
זה גשם מבחוץ, זוהי שמש ואין זהו יום אויב, אלא יום שהוא מתנת
אל עבורי. כך כל יום כזה איתך.
פקחת עיניים מתוך הלילה ולחשתי לך: " בוא נשוב לישון אהובי,
היום הזה הוא אושרנו, לא אויב, רק חבר. "הישאר עימי לעולם,
אהובי". אתה רק חייכת חיוך מסתורי כמו לא הבנת שזה עתה ביקשתי
אותך לנצח. נשקת למצחי ואני בתוכי נחנקתי מאושר, ושבתי לנום,
מוגנת מכל רע איתך.