יצא לי להעיף מבט לשמיים,
"אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אדום וכתום וצהוב... והכל בשמש
אחת!
גם אנשים הם כאלה?" שאלתי.
הסתכלת בפני המשתוממות וצחקת את הצחוק הזה שלך... שמוציא ממך
כל כך הרבה אור מהעיניים.
"אולי אנשים משקיעים יותר מידי אנרגיה בלהסתיר את הצבע האמיתי
שלהם, כך שכל גווני הביניים נבלעים ובסוף לא רואים כלום מעבר
לקשת." אמרת.
הצלחת לבלבל אותי.
התרוצצו לי עוד כמה שאלות בראש, אבל צבעי השקיעה התחלפו בכחול
עמוק, השמיים התקשטו במיליוני כוכבים נוצצים והבושם שלך השכיח
ממני הכל...
נשענת על סלע גדול שניצב סנטימטרים ספורים מהחוף.
ניתקתי את עצמי מהשמיים והים והסתכלתי עלייך.
מעניין אם היא יודעת שהיא הצבע שלי...
"בואי אלי" אמרת לי בקול מתוק של ילד קטן ופרשת את הידיים
לחיבוק.
"איך את תמיד עושה את זה?" שאלתי.
"את מה?"
"איך את תמיד יודעת לחבק אותי בזמן?"
שתקת ורק קירבת אותי אלייך יותר.
ישבנו ככה חבוקות, נשענתי עלייך וחיבקת אותי מאחור.
תמיד שאנחנו ככה אני נרדמת.
האמת שבתקופה האחרונה זאת הדרך היחידה בה אני מצליחה
להירדם...
עקצוצים של מים בכפות הרגלים העירו אותי. הגלים מנסים להגיע
אלינו...
גל ועוד גל, כל גל מגיע רחוק יותר מהשני ומסדר מחדש את גרגרי
החול.
"שום דבר לא נשאר כמו שהוא לתמיד, נכון?" שאלתי אותך, ראיתי
שגם את שקועה באותה נקודה שעליה אני הסתכלתי.
הנהנת והתחלת לשחק לי ביד, המגע שלך... הרגשתי חמימות מתוקה
בבטן.
"גם לנו זה יקרה?" אמרתי בלחישה, אולי ניסיתי לא לשמוע
בעצמי...
עברת עם השפתיים שלך על הצוואר שלי, רפרופים נוגע לא נוגע,
החמימות התפשטה ללחיים.
הסתכלת על הלחיים הסמוקות שלי ואמרת שכל האדום של השמש מחייך
אלייך עכשיו, צחקתי. את תמיד מצליחה להצחיק אותי.
נגעת לי בשפתיים עם האצבע וירדת לאט לאט לחזה.
שאלתי את עצמי אם את שומעת את הלב שלי קופץ שם.
"מה הוא אומר?" שאלת
"מי?"
פרשת עלי את כף ידך ולחצת, "הוא" אמרת.
הנחתי את ידי על שלך, בין פעימה לפעימה נתתי לך להקשיב:
אני בום אוהב בום אותך בום.
התרוממת קצת מהאבן וסובבת לי את הראש אלייך. הסתכלת לי בעיניים
ושוב הרגשתי איך כל צבעי השמיים מציירים לי את הזיכרון הזה
בלב.
התקרבת אלי, קרוב קרוב, השפתיים שלך...
ליטפת לי את הפנים ונישקת אותי... נשיקה ראשונה.
אני לא יודעת אם העולם הסתובב כל כך מהר עד שלא ראיתי כלום או
אם הוא עצר מלכת...
רק את היית בפוקוס.
"אני אוהבת אותך" לחשת לי באוזן.
שוב ישבנו מחובקות, מביטות בכל היופי הנפרש לפנינו.
לא אני ולא את באמת הסתכלנו...
הפעם לא לחשתי, "גם לנו זה יקרה?"
רעש הגלים המתנפצים על החוף ענה במקומך, גם הדברים הכי יפים
מגיעים לסופם וגם כל הצבעים בעולם בסופו של דבר מסיימים את
הציור.
המשכנו לשתוק אל תוך הלילה, בין משאלה למשאלה נפל כוכב, השאיר
את השמיים מיותמים.
וככה נגמר הציור שלי...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.