זה היה בכריסמס, כשעוד לא ידענו מה או מי, ונסענו לוואסים. את
ישבת מאחורה, השקט שלך מחוץ לחלון, ואורי ישבה במושב לידי,
ישנה. דרך המראה הסתכלתי בך כל הזמן, ולא היית שם.
אבל אז ניגנו את Cant take my eyes of you ופתאום העיניים שלך
היו במראה והסתכלתי בך והסתכלת בי, והיה אפשר לגמור את הכול
כבר אז, ליישר את ההרים ולחבר את הלוחות המפוררים שלמטה, כי לא
היה עוד שום דבר מחוץ לאגמים הכהים האלה, מחוץ למראה, מחוץ
לעיניים שלך, כשהסתכלתי עמוק לתוכם והכביש המשיך להידרס תחת
הגלגלים שלנו.
                                                           
 
וואסים היה חבר וותיק מהצבא. שלוש פעמים בטירונות יצא הביתה עם
אותו תירוץ, שלוש פעמים חזר נכלם. ובכל אחד מאותם ימי שישי
שהיה יוצא היה לוקח את קופסת המרלבורו מחזיק אותה גבוה, אומר
לי תראה ומקמט והורס וזורק, אומר להם לא עוד. אחר כך בשמירות
היה לוקח ממני סיגריות, ואני הייתי מתעצבן עליו, והוא היה אומר
לי "וואלק אל תתעצבן יא שגב" וכבר לא הייתי מתעצבן.    
התירוץ הזה נשמר.
אחרי הטירונות נפרדו דרכינו. אני יצאתי לפיקוד והוא נשאר
לשמירות עם שאר הכיתה. לא ראיתי אותם הרבה זמן עד שיום אחד
הגיעו לעשות קו בבית אל. הייתי אז בסוף הקורס, לא הרבה יותר
מזיכרון בשבילם, וכשבאתי לבקר אותם הם ישבו שם בלילה מנגנים על
גיטרות והפנים שלהם צבועות בכתום האינטימי של האש. הם היו
בהתחלה, וכבר אז אני הייתי מותש.
חודשים אחר כך עזבתי את הפיקוד וחזרתי אליהם שונה, עם יותר
מידי קרבות שהפסדתי, והם קיבלו אותי אליהם בצחוק, בחיבוק,
בקללות.
וואסים היה שם כל הזמן הזה, נאבק עם הסיגריות, נאבק עם המשקל,
נאבק עם הדעות הקדומות. לפעמים הוא ניצח, לרוב הוא הפסיד, וכל
כמה חודשים היה יוצא הביתה, משתמש באותו תרוץ ישן, ושוב חוזר
נכלם.
לתירוץ הזה קראו נרדין.
ועכשיו, בכריסמס הזה הוא מספר לי שהיא סוף סוף הסכימה, והם סוף
סוף ביחד, ואולי הפעם הוא באמת יפסיק לעשן.

נסענו לראות כריסמס, זאת האמת. להיות בח"ול בארץ, לראות אשוחים
מקושטים, וזיקוקים, ולהוכיח אחת ולתמיד שסנטה דווקא כן קיים.

היא יושבת על הספה, קטנה ואמיצה, ויש לה יופי של סרט מצוייר.
העיניים שלה נוצצות באור ואני כל הזמן מחפש מאיפה זה מגיע. היא
מספרת לנו שהיא זכתה בכוכב נולד שלהם, ושהיא נוסעת לתורכיה
שבוע הבא, למסע הופעות. וואסים יושב לידה, ידו על משען הספה,
נזהר לא לגעת, ולא ראיתי אותו מחייך ככה מאז שקיבל את הצל"ש.
כשהיא משמיעה לנו את השיר את ואני מחליפים מבטים, וטיפה
נבוכים. אורי דווקא אוהבת את זה, וכולנו אומרים לה כמה זה יפה.
והיא מחייכת חיוך נבוך, והולכת למטבח לעזור לאמא שלו.
וואסים לוקח אותנו לסיור בבית, ופתאום אני נזכר בפעם הקודמת
שהייתי פה. אני מקווה שהוא לא יקח אותנו לחדר, אבל הוא לוקח
אותנו לחדר שלו, והחדר מלא בתמונות מהצבא, מהטירונות, מהקווים,
ואני שם מרוח לו על כל הקירות, בפרצופים, בבטן, בישבן. אני
נבוך, לא מבין למה מישהו ירצה לשים את הישבן שלי על הקיר שלו,
אבל את צוחקת, ואורי צוחקת, ואנחנו עוברים את זה בסדר.  
אנחנו יושבים לאכול, שלושה אנשים בארוחה של גדוד, והם כל הזמן
סביבנו. וואסים על האש, ונרדין מגישה, הם מיומנים שניהם, כל
אחד בתפקידו, ואת מה שהם מחסירים בנסיון הם משלימים באהבה,
ברצון טוב. הם כל הזמן מחליפים מבטים, והם כל כך יפים בגאווה
שלהם, באהבה שחושלה שלוש שנים, בעדינות שהוא מפגין בשייכות
שלו.

הרחובות היו מלאים אורות ואנחנו הסתובבנו כמו תיירים. קניתי לך
שוקולדים, וכובע סנטה קלאוס מהבהב, וכל פעם ששילמנו ניסינו
לחשב את השער ועל כמה עומד השקל היום. כששמענו עברית היינו
מסתובבים ואומרים "היי, הנה עוד ישראלים!" וצחקנו, שוב ושוב
צחקנו מאותה בדיחה קטנה ומטופשת.  הלכנו שלובי זרוע
וכשהזיקוקים התפוצצו בשמים לא ידעתי אם זה הם או אני.


נפרדנו אחרי המיסה, כי היה יום אחר כך, וכולנו היינו צריכים
לנחות. הם ליוו אותנו עד הרכב, מרחק של 10 בלוקים, וואסים
ונרדין וכל המשפחה שלו, ככה שיצא שהיינו עשרים אנשים בתהלוכת
חצות משל עצמנו. תהלוכת חצות שהסתיימה ברכב שחנה על חצי גלגל,
במדרכה שהתרוקנה ממכוניות לפתע.
נפרדנו מכולם ונכנסנו לרכב. לא ממש ידעתי את הדרך, אבל שיערנו
שנסתדר. הכי גרוע, אמרה אורי, נעלה על כביש 6. את ידעת שזה
באמת הכי גרוע, ושאנחנו לא יכולים לעלות על כביש 6 בשבת, אבל
הסתכלת עלי, ולא אמרת כלום.
לא דיברנו יותר מידי. היה מאוחר, והיינו עייפים ועמוסים. אורי
נרדמה, ואת פתאום נעלמת. בחדשות אמרו שאולי ירד שלג בירושלים,
וקיוויתי שנתפוס אותו, ונשחק בו, ונזרוק כדורי שלג אחד על
השני.
שיהיה כריסמס כמו שצריך, כי סנטה לא בא אז לפחות שירד הסדין
הזה הנקי, ויכסה את כל המקומות שהכרנו, יהפוך כל צעד למסע של
גילוי, להרפתקה לא נגמרת, להתחלה חדשה.

לא ירד שלג כשהגענו.
הורדתי אותך בבית ואמרנו שאם יהיה שלג בבוקר אז נקום ונלך
לאיזה גן ונשחק. כשהגעתי לדירה כבר היה מאוחר אז משכתי עד
הבוקר, מחכה לפתית הראשון. בינתיים סידרתי את החדר, דבר שלא
עשיתי חודשים, וישבתי לכתוב, אבל שום דבר לא יצא.

הלכתי לישון בשש בבוקר. כבר היה אור לגמרי, ובחוץ התחיל לרדת
גשם. השלג לא בא אז, וגם לא אחרי זה. יומיים אחרי זה ראיתי
אותך ברחוב הולכת איתו. סיפרת לי שחזרתם, שיותר לא תיפרדו,
שממש טוב לך. אני אמרתי שאני שמח בשבילך, ושזה ממש אחלה, ודברי
איתי, אולי נעשה משהו.
וחזרתי לדירה שלי וכיביתי את האור ונכנסתי מתחת לשמיכה. לקחתי
את השוקולד סנטה, קילפתי את העטיפה והורדתי לו את הראש בנגיסה.


אחר כך חשבתי שיזדיין השלג אם הוא לא רוצה לבוא.
גם ככה הוא שקר.