לבי, מכל עומקו אני אותך אוהב,
רק אל הרוח יצא לי לומר,
אצעק וישקע הצער, ישקע הכאב,
מעין הטעם הוא כה מר?

כמה ניתן, החשכה היא הגבול
ויהי הרצון בתוך הלב כמבול,
שאמצא את עצמי, ולידך שוכב
אני, אך לא אני בסוסת החיים רוכב.

גבי שדות, ירוקים ועמוקים
מכוסים בעננים אפורים טהורים,
גבעת נוצות היא בים דמעות,
בה ידינו ורגלינו בנעימות שוקעות,
אך מגיעה הרוח הקודרת
ואותה היא אל המרומים גורפת.

מה נותר ומה נשאר, דבר לא,
ובבואו הזמן,
שלווה תהיה בים דמעות
והנוצות הלבנות ינחתו בשלווה הן,  
ושוב תתרומם גבעה קטנה,
חסרת ארץ, אך מלאת חן.