כשמביטים באריכות בקבוצה של ילדים שמשחקת בחצר הגן, אפשר
להיתקל בריח כישרונות כמוסים, הנובטים בגופות קטנים. ילד אחד
הוא מנהיג החצר, והילדים תמיד מחקים את תנועותיו. אחר, מהנדס
מצוין של טירות מחול לבן ובוץ. ילדים מנומשים, מדיפים לעיתים
מכישרון אומנות השקר ללא כל נפנוף של  הריסים. ילד אחר הצליח
לגרום לגננות לכרכר כתרנגולות סמוקות במעגל סביב גחמותיו.
אני הייתי הילד עם היד הנכה, שהייתה תלויה ברפיון על גופי כמו
דג קר מתנודד על קרס.
נטפתי מכישרון בלתי רגיל  להביט.
מעיני הילד החומות שלי לא נעלם דבר. ראיתי הכול; את החילזון
שליחך את דרכו על מרצפות החצר לעבר ערוגת סלסילות הדבש, את הכף
האדומה מפלסטיק שאבדה בארגז החול, את חיים מהמכולת חולף בדממה
דרך שער הברזל הלבן, חוצה את החצר אל עבר המטבח, עם כיכרות לחם
טרי תחת זרועו, את  מערבולת הריח החם שנשרכה בסוליות נעליו.
לא רק ראיתי הכול, הייתי גם בלתי נראה. יכולתי להעלם בין
גרגירי החול החם, יחד עם כף הפלסטיק האדומה, או להצטנף בין כרי
הצוף של סלסילות הדבש, בלי שאף אחד יבחין, בלי שאחסר לאף אחד.
יתכן שהייתי פשוט מסוג הפעוטות שלא חסרים לאיש, שנעדרים מהחן
שגורם לאנשים זרים להיעצר לצד עגלת תינוקות. אבל אני לא חשבתי
כך, באמת האמנתי שגופי הקטן יכול בקלות להימס אל השמיים, כמו
גזירי הנייר הצבעוניים, שנחטפו מהידיים של שושנה הגננת ברוח
הסתיו ועפו מבעד לחלון, וגם בגינה לא נמצא להם זכר, פרט
לשלולית קטנטונת של דם סגול.
כל ילד אחר וודאי היה מנצל את הכישרון הנפלא הזה לכשפים
והרפתקאות, אבל אני אהבתי אותו רק בשביל לשבת בדממה תחת עץ
המנגו הטוב. עליו הרחבים הכתימו את ידי הנכה, שפרפרה בין
הצללים כמו דגיג זהב שנשפך מקערת המים.
הייתי יושב שם שעות וצופה באבישג.
אבישג הייתה הילדה ששיחקה תמיד לבד תחת עץ המנגו, ושחשבה אותו
בטעות לעץ נקניקיות, כי סבא שלה, סיפר לה שנקניקיות גדלות על
העצים תחת שקיקים חומים של נייר. לא לי היא התוודתה על כך,
שמעתי אותה מתלחששת עם גזע עץ המנגו.
לאבישג היו עיניים רציניות וחצאית קפלים של צמר שנשרכה בגדר
התיל וחשפה ירך דקה חלבית. מעיני הילד שלי לא חמק דבר.
אבישג לא הבחינה בי, עיניה הרציניות חלפו דרך הנחיריים שלי,
שיער ראשי, האוזניים והצוואר. אבל לידי הנכה דבקו אישוניה
הצהבהבים, כמו גדילי שרף לגזע אורנים, ובכל פעם שהביטו בגדם
היד, ניצת בהן מבט עם ריח מסוכן שהיה מכתים את האצבעות שלי
ושוטף אותן בשטפי דם חמים וזרמים חשמליים.
יום אחד עזבה את גזע העץ, התקרבה אלי, ונטלה את ידי הנכה בידה.
אינני זוכר אי פעם מקרה דומה, אפילו הורי הקפידו תמיד ליטול את
ידי הבריאה, כאילו פחדו להכאיב לאצבעות השמוטות, החנוטות בעור
רופס,
שממילא לא יכלו לחוש דבר. תמיד כשהיינו פוסעים ברחוב היתה אמא
לימיני, ידה בידי הבריאה, ואבא משמאלי, מגונן על היד הנכה.
בעדינות נחושה משכה אותי אבישג, דרך פתח נסתר בגדר התיל, אל
מגרש ריק של  אדמה אדמדמה צהובה משיחי חרציות וסביונים באביב,
וקוצים מצופים שבלולים פריכים בקיץ.
הילדים והגננות היו עסוקים בשלהם, והציפורים והדבורים והנמלים
והצרצרים והזבובים וכף הפלסטיק, ופחי הזיתים וגביעי הגבינה
וכיכרות הלחם בשלהם, ואף אחד לא ראה.
והיא אמרה "זו דרך קיצור", ואני לא הבנתי לאן מקצרת הדרך, אבל
הייתי ילד, וצירוף המילים "דרך קיצור" הילך עלי קסם ושלווה
דרוכה, ונתתי לה להוביל אותי כמו מהופנט, נמשך אחרי שרשרת כפות
ידינו, חצאית צמר וירך לבנה של אבישג.
היא נעצרה מאחורי עץ ברוש והושיבה אותנו על אבן רחבה. ישבנו שם
ושתקנו, ורוח חלשה בריח אדמה שיחקה ברווח בין כפות הרגליים
והסנדלים.
פתאום בתוך השקט, אבישג שאלה אם אני רוצה שהיא תראה לי את
התחתונים. אני לא עניתי.
בכל זאת היא הפשילה את החצאית לאט, כמו קוסם שמפתה את הקסם.
התחתונים שלה היו בצורת משולש ורוד קטן, עם סלסולי תחרה דקים
בשוליים. במרכזו של המשולש היה ציור של בית קטן רקום בחוטים
צהובים, ואני ראיתי הכול - את ערוגות הפרחים בחצר הבית, את
הפרפרים, את הנמלים העמלות, את צנצנת הריבה הסדוקה שנשכחה בחוץ
בגשם. גם אל תוך הבית ראיתי, באור צהוב ראיתי שם אותי ואת
אבישג גדולים, כמו אמא ואבא, יושבים סביב שולחן עם שני ילדים
קטנים כמותנו, ואנחנו שרים יחד שירים, כמו שלימדו אותנו בגן,
והבית נקי ויפה, וענני תחרה לבנים מסתלסלים מהארובה אל השמיים
הורודים, והילדים וההורים והשבלולים והנמלים וצנצנת הריבה
המיותמת, כולם מביטים בי בחזרה וצוחקים וצועקים וקוראים לי
לבוא.
מסך חצאית הצמר הכהה ירד על תמונת הבית.
אבישג ואני ישבנו שם עוד קצת שותקים, מידי פעם היא הציצה
בפניי, אבל אני ישבתי קפוא והבטתי בחול הטחוב.
"נחזור", אמרה בעיניה הרציניות,  וחצינו בחזרה דרך הסביונים
והחרציות בדרך הקיצור מהבית הוורוד של אבישג אל החור הפעור
בגדר הגן, שחיכה לנו שם, כמו לוע לוויתן, ונבלענו דרכו. ואף
אחד לא ראה.
ואף אחד לא שמע. וגם אבישג המשיכה להביט דרכי כאילו הייתי עשוי
זגוגיות, והשבלולים והנמלים והפרפרים הצוחקים התמסמסו ונעלמו
הרחק אל תוך החשיכה, שהצפינה חצאית הצמר של אבישג, ונותרו רק
אלו הפשוטים, השותקים.

בשיאו של הקיץ, נאספו כל הצעצועים מהחסר לקופסא גדולה, גם כף
הפלסטיק האדומה נמשתה מן החול הלוהט , הצלחות הכחולות והספלים
הלבנים הוחזרו לארונות המטבח, המזרונים בריח שתן וזיעה, נערמו
כמו חביתיות בפינת החדר, והילדים והבל כישרונותיהם הכמוסים
נאספו אל זרועות הוריהם ואל מושבים אחוריים, וסלי אופניים.
גם אותי משכה משם אימי בידי הבריאה, והגן ננעל אחרי, והקיץ
נשרף בכל הכוח, ואחר כך גסס אדום מכאב, והסתיו הגיע, וערימות
עלעלים כתומים ניקדו את המדרכות, וקנוקנות מסולסלות של צמחים
יבשים שנרמסים היטב תחת עקבי הסנדלים בקול פיצוח נעים בדרך
לבית הספר החדש, ורק עץ המנגו הטוב נשאר ירוק ונאמן, נטוע
במקומו, גלדיו ארוזים בשקיקים מתפקעים של נייר, ולא שבתי עוד
לראות תחתיו את אבישג לעולם.

שלושים שנים עברו מאז שננעל שער הברזל אחריי. דמותה הקטנה של
אבישג תחת עץ המנגו נבלעה בין כל שאר הזיכרונות שהרכיבו את
חיי, כמו גרב בודדה בתחתית סל הכביסה.
זכרתי אותה לפרקים, ברגעי קוצר נשימה, כמו שזוכרים רוח רפאים
שבאה לפקוד בלילה בחלום.
לפעמים כמו דז'ה וו. למשל, כשנערה הייתה עוברת ברחוב בחצאית
צמר, ולובן ירכה מבצבץ בקצה, או כשהייתי חולף ליד ערוגה של
סלסילות דבש ומשב קל של רוח היה מדגדג את נחיריי.
ברגעים של בדידות, חודשים ללא ריח ומגע של אישה, הייתי מונה
בספירה לאחור את כל הנשים בחיי. לא היו הרבה כאלה , ולפעמים
כדי להוסיף למניין הנשים החסר, אהבתי להדרים בזיכרוני עד לימי
הגן ולדמיין שאבישג הייתה אהבתי הראשונה, ניסיתי לשחזר את מגע
כפה הקטנה בידי הנכה, שנשארה מצומקת וחלושה, כמו שהייתה שהייתי
ילד, כמו שהייתה, כשאבישג נטלה אותה בכף ידה.

יותר מכל, היתה צרובה בראשי תמונת הבית הקטן על רקע השמיים
הוורודים.
כשהייתי מקלף את בגדיהן של נשים מגופן ביד אחת זריזה, היה מבטי
זולג מייד אל משלוש הכותנה שכיסה את ערוותן.
פגשתי בהדפסים של לבבות אדומים, בפרחים, בשפתיים מתפקעות,
וכוכבים. פעם אפילו נתקלתי בארנב נחבא אל בין העשב.
ובית, בבית לא נתקלתי, בטח לא כזה שזור ברקמת חוטים ונשען על
שקיעה וורודה מרהיבה.
הייתי בן שלושים וארבע, עדיין הבטתי כל בוקר במראה בדירה שכורה
וראיתי ילד שקוף עם יד נכה.
הכישרון שלי, שכל כך שמחתי בו בילדותי, להיות בלתי ניראה,
הותיר אותי בבדידות נוראית.
עם רדת ערב הייתי נמלט מהדירה המחניקה, מסתובב ברחובות המוארים
של העיר שעות ארוכות. מביט בנשים, בנשים היפות בבתי הקפה,
בנשים בתור בסופר, בנשים היפות במספרות המזוגגות, עושות עצמן
יפות יותר עבור גברים בבתים זרים. לפעמים נשים יפות של גברים
אחרים התנגשו בי ברחוב, וידי הייתה מתנודדת אחריהן כמו זנב כלב
מכשכש בהכרת תודה.

ערב אחד, ראיתי פתאום את אבישג. לא את רוח הרפאים של הילדה
הקטנה שהייתה, ראיתי אותה באמת, בגודל אמיתי של האישה שהפכה
להיות. זיהיתי אותה בקושי, היא עמדה לבד בקצה השדרה, פינת הרצל
ואלנבי, על פניה אותה ארשת רצינית, מעורסלת בענן של עשן
סיגריה. ירכה הלבנונית הייתה חשופה היטב, ולא היה מקום לספק -
זו אבישג. אבישג הקטנה מעץ המנגו.
הדף אלים של ריחות ישנים תקף אותי, ובעט אותי בגסות שלושים שנה
אחורה, אל זרועות ריח אדמה חמה, הבל גופות ילדים ועלוות מנגו.
כל כך חזק היה השיכרון, שהייתי חייב לייצב את גופי. עמדתי
מתוח, ידי הנכה רפרפה בהתרגשות. ביני לבין דמותה הפרידו חמש
רצפות בטון מטונפות.
מצאתי את עצמי שוב, כמו לפני שלושים שנה,  מביט באבישג מבלי
שתבחין בי.  
ריחפתי את חמשת המרצפות לעברה, רציתי לשאול אותה: "אבישג, למה
ירכך הלבנה חשופה כל כך?" רציתי לכסות את לובן ירכה במעיל שלי
מפני חשכת הלילה.
אבל הזונה הזאת שעמדה ועישנה בפינת אלנבי והרצל, הזונה הזאת
הפחידה אותי. והירך הלבנה החשופה שלה נראתה לי מסוכנת כמו
קרחון שהספינה שלי עומדת להתרסק עליו.
אם הייתי מעשן, הייתי אומר שהיה זה רגע מצוין להצית סיגריה.
אבל הרגע חלף, ולא הצתי סיגריה, ולא כיסיתי את ירכה הלבנה
במעילי ורק אמרתי לה
"בואי".
"זה יעלה לך מאה חמישים".
מה אני עושה לעזאזל, חשבתי
"בסדר".
"אכפת לך אם נלך לאכול איפשהו קודם?" את אוהבת סושי?"
"לא אכפת לי", משכה בכתפה בתנועה אדישה, אבל עיניה נדדו אל שלי
בפליאה.

לקחתי אותה למסעדה היפנית היקרה בשדרות רוטשילד.
השעה היתה כבר די מאוחרת, ורוב השולחנות עמדו מבהיקים
ומיותמים. אף אחד לא הביט בנו כשנכנסנו.
ישבנו על הבאר. היא הזמינה באדישות, כמו מישהי שמורגלת במסעדות
שכאלו.
שתינו יין שזיפים צהבהב ומתוק. שתקנו, שתקנו הרבה.
וכל אותו הזמן, היא עישנה כמו קטר והביטה על שורות בקבוקי
המשקה שהיו סדורות על מדפים של עץ מהגוני כהה ומוארים בפלורסנט
כתום, ולא הביטה בי כלל, כאילו הייתי עשוי מראות מלוטשות.
על סושי  שלה היא מרחה ווסאבי ירוק בשכבות עבות כמו חמאה,
כאילו ביקשה להעלות למוקד את הלשון שלה.
"את זוכרת אותי?" שאלתי. כן, הייתי מת לדעת.
והיא לא אמרה כלום, ורק נטלה את ידי הנכה בכף ידה, ושילחה בה
זרמים חשמליים.
לכסנתי מבט לכיוון שולי חצאית הג'ינס הקצרצרה שלה. מקדימה לא
הצלחתי לראות כלום. אבל מאחורה, במעלה חריץ ישבנה החשוף, טיפסה
רצועה דקה שחורה, שחבקה את גבעות עכוזה הלבן כמו קורי עכביש
ארסי.
"נלך", אמרה כשסיימנו לאכול ושילמתי את החשבון.
ויצאנו זה לצד זו אל החושך ואף אחד לא הרגיש.
ואף אחד לא שמע כשביקשתי ממנה להפשיל את החצאית ולהראות לי את
התחתונים שלה.
אבישג הזונה הפשילה את החצאית לאט, כמו קוסם שמפתה את הקסם.
התחתונים שלה היו תחתוני כותנה שחורים וחלקים. תחתוני אישה
פשוטים, שחורים, אפילו לא מה שניתן היה לצפות מזונה.
אבל אני ראיתי הכל . ראיתי שם בית רקום בחוטים צהובים על רקע
שמיים סמוקים בוורוד, ראיתי פרפרים ונמלים, וילדים שרים שירי
גן בצווחות חורקות,וצנצנות ריבה מתפקעות עסיס על מדפי מהגוני
כהים.
ראיתי אותי ואת אבישג עם הילדים הקטנים סביב שולחן האוכל באור
צהבהב.

ואז ראיתי את הבית נשרף ועולה בעשן,  את שולחן האוכל מתכסה
בפיח, את צנצנות הריבה מתפוצצות ומבעבעות שלפוחיות ארגמן,
ושערות ערווה מסתלסלות דרך הארובה וצובעות את השמיים הוורודים
בשחור.
והילדים והנמלים והשבלולים כולם התכסו בפיח שחור, וגם אבישג
האישה הזונה, נבלעה בתוך השחור הזה, ונותרתי לבד עם גחל שרוף
בודד, פועם בחשיכה.