ויתרתי כי אין לי ברירה.
אין בך אפילו הגינות כלשהי לענות לשיחה שלי, לכאוב איתי.
אתה כל כך לא בסדר שקשה לי להאמין בעוצמת הרגשות שלי הלילה.
הלילה ולנצח.

אני מרגישה כמו קליפה חלולה.
כמו דמות מלנכולית בסופו של סרט שעצוב נורא לראות.
כל כך עצוב. נהרות של עצב, ימים של רגש.

ונסעת.

ניתקת.

לא הופעת לתת לי שלום אחרון לפני.
לא נישקת אותי עם דמעה בעיניך.
אפילו לא שמעת אותי מהעבר השני של הקו מושכת באפי, שרק לא תדע
כמה כואב לי. שלא תדע.

עוד לילות מספר, באמצע המדבר, תיהיה אתה כולך צעקה, כמוני, ממש
כמוני, בלילה הזה.
ואני... אהיה כולי מנותקת ממך, אדחיק כל זכרון של מגע.
אתה מבין, אין לי דרך לאהוב אותך.
אין עוד מקום לניסיון.
הלכת לי אחרי הרים של דמיונות והזיות על מחר נכון בנינו.

האהבה שלי, הלב שלי, כל מרכז הקיום שלי,
הפכו כהים... לא נהירים לי עוד.


לילה אחד קר נורא בחודש מאי, ואני אוהבת אותך נורא נורא.
ועכשיו הלכת, נגמרה לי ההצגה, הסתיימה לנו האהבה.