הייתי שורפת הכל, כל מה שכתבתי, כל מה שראיתי, כל מה
שהייתי.
מסדרת הכל, מקופל, ישר, בערימה אחת נפלאה.
מסובבת את הפקק ושופכת המון מזה וקצת מזה,
מציתה לי גפרור פיצפון וזורקת אותו לשם,
רואה איך כל זה עולה בלהבות, ירוקות-כחולות-אדומות-כתומות,
מתלקח ובוער, הסנה הפרטי שלי.
איני פירומאנית, אני סתם נהנית מאש,
איזה כיף להבעיר את כל העיר.
ערימה של חיים, עולה בלהבות ולי ממש אין דמעות - טוב אולי קצת
וזה רק מהעשן.
העונג שבאין הצער, התרוממות הרוח שנושאת את הגיצים,
המדורה שלי דועכת. ולא נשארו הרבה עצים.
וכאן עכשיו בשקט, מול גבעת האפר
נעמדת על רגלי, מחזיקה בידי מניפה
ומנופפת לשלום לכל הבערה.
רוקעת ברגלי, סביבי אפור מרצד,
נחירי שורפים, כמו סופת חול או נחיל צרעות
ואז הכל נרגע.
השלווה שאחרי הסערה.
עד לשריפה הבאה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.