19/12/94

הדמויות שאותן זכרנו מזמן
כבר לא עוברות בדרך
מעל הגג הרחב בם הבטנו
המולת אנשים עוברי אורח
אחד עם תרבוש
השני עם מכנס
שרוחבו כחצאית קפלים
שחורים, לבנים, חיוורים, צהובים
זרים ממהרים.
ורק נושא מגש התה הטורקי
מפזם נעימות ומשלח חיוכים
את כל חנויות הרחוב פוקד
מחלק התה בנדיבות
בתוך כוך מתחת גרם המדרגות
יפיץ ניחוחות מרכולתו
ואותנו הילדים לא ישכח לכבד
בכפית הסוכר היומית.
כבר לא עוברים להם
דמויות עם צבעים
ואותו איש אישה לא ברור
ההולך במתינות עם חזהו הנפול
ומכנס החאקי הישן
מורם לו עד אמצע בטנו
והסל על ידו מתנדנד כקולו
בקצב של תק, תק,
כבר לא יבוא האיש
לספר לאימי מעללינו
ואנו כבר לא נרעד ונפחד
לשמע קצבו של הקול המוזר
ואותנו כבר לא ישחד בסוכריות
עת ירצה להשלים ולסלוח
וכמו מגנט נמשכנו אל גגו
הבטנו בו באיש המוזר.
כבר לא רואים את אמא של רוחל'ה
רצה אחריה עם לחם ושוקו
ואת שרוליק אחיה השמן
ואביה עם סוסו ועגלתו הרחבה
עליה התנדנדנו בעוברה לידינו
כבר לא רואים הדמויות שעוברות
כעת, מן הסתם...
הן אצלנו עצורות.