אף פעם לא אהבתי חמין. רוב גיל העשרה שלי העברתי בלצעוק על אמא
שלי כל שבת בבוקר שאני לא רוצה חמין ושהיא יודעת את זה. יום
אחד חזרתי הביתה שיכור בשבת בבוקר אחרי ליל שישי עם חברים והיא
שאלה אותי אם אני רוצה ובשמחה עניתי שכן. מאז, כבר יותר משלוש
שנים, כל יום שבת בבוקר היא שואלת אותי אם אני רוצה ואני אומר
שכן. אני פשוט לא רוצה להיכנס למריבות.

קוראים לי מיכאל. אני עתודאי במכללת בן זונה שבנגב. היום יום
שישי בלילה ולא נראה לי שאני אחזור הביתה לארוחת בוקר, ולא שיש
לי תוכניות או משהו, אני סתם מסתובב לבד.
התחלתי ללכת לאורך כביש ארוך וחשוך ולא באמת ידעתי לאן הוא
מוביל, כי חבורה של ערסים מטומטמים גנבו את כל השלטים בשביל
המתכות. אני מניח שזה היה יכול להיות מועיל במלחמות של פעם,
אבל כיום יש GPS. איפה שהוא באמצע הכביש החלטתי שאני חייב
להשתין. נכנסתי לתעלה שהייתה בין הכביש שהלכתי עליו ובין הכביש
הראשי שהיה משמאלי, פתחתי את המכנסיים והתחלתי להשתין בכיוון
הנגדי מהכביש. באותו זמן זה נראה כרעיון חכם, אבל גיליתי שחוקי
הפיסיקה חלים גם על שתן ונוזל שנשפך על עקומה נוזל למטה. חבל.
דווקא אהבתי את הקרוקס האלו.
סגרתי את החרמונית שלי והתחלתי לטפס למעלה. החלקתי על אבן קטנה
והתגלגלתי מטה. "סעמק", מלמלתי. החרמונית שלי נקרעה בברך
והגרביים שלי התמלאו בשתן בעקב.

שוב ניסיתי לטפס, והפעם גם הצלחתי. לא ממש זכרתי לרגע מאיזה
כיוון באתי בגלל כל הבלאגן, אבל אז נזכרתי שהכביש הראשי היה
משמאלי. המשכתי ללכת לאותו כיוון, כשאין לי מושג מה נמצא שם
בסופו. הברך שלי כאבה והרגל שלי הסריחה, אבל לבסוף הגעתי.
בהתחלה ראיתי מן קראוון, ולבסוף ראיתי בגדול ובבירור שלט שהיה
מוצב על איזור מגודר "בית עלמין". אף פעם לא הייתי בבית קברות
בלילה וחשבתי שזו יכולה להיות חוויה מעניינת. בהתחלה ניסיתי
לפתוח את השער אבל הוא היה נעול, אז ניסיתי לטפס. "מה אתה עושה
שם?!", נשמעה צעקה מהקראוון. "מה?", צעקתי בחזרה, רק בגלל שלא
היה לי שום דבר אחר להגיד. "אסור לך להכנס לבית העלמין בלילה",
הוא אמר לי. "ולמה לא?", שאלתי. הגבר יצא מהקראון. הוא היה גבר
זקן ממוצא מזרחי. מקריח ובעל כרס אימתנית. "כי זה פשוט לא
מקובל" הוא ענה. "תסתכל על עצמך", הוא המשיך, "נער צעיר כמוך
מסתובב כמו שלוך באמצע הלילה ומנסה לפרוץ לבית עלמין? מה
ההורים שלך היו אומרים על זה?". "אני לא יודע. אני מצטער",
עניתי והלכתי משם.

בדרך לחזרה החלטתי שאני לא רוצה לחזור באותו כביש. ירדתי לתעלה
וטיפסתי אל הכביש הראשי. צדי הכביש הראשי היו מלאים בגופות של
בעלי חיים. זה טיפה מוזר שבמקום מקושט שבו המתים נמצאים מתחת
לאדמה, זה לא מקובל לטייל בלילה, אבל במקום שבו גופות אכולות
רקבון נמצאות מולך, זה מקובל בהחלט לטייל.
הלכתי לאורך הכביש הראשי וזה התחיל להרגיש כמו משחק. היו
נקודות שבהן הדרך הייתה צרה ובחלק רחבה, ולפעמים הייתי צריך
לדלג מעל איזה חתול חסר מזל.
כשהגעתי לצומת בסוף הכביש התיישבתי בתחנת עץ שהייתה שם. הצומת
היה יחסית גדול ועמדה שם אישה בלבוש מינימלי שלוקחת כסף על
דברים שמעולם לא עשיתי. היא הבחינה בי, הזונה, ומסיבה לא ברורה
החליטה לבוא לדבר איתי. אני לא ממש אוהב שאנשים מדברים איתי.
"מה אתה עושה פה, חמוד?", היא שאלה אותי. ראיתי את הקמטים
בפנים שלה כשהיא התקרבה אליי. "סתם... מטייל", עניתי. "אני
מבינה", היא המשיכה בתחקור, "יש סיבה מסויימת לשיטוט לילה הזה
שלך?". "לא ממש", השבתי. "תגיד, אתה רוצה לבלות?", היא שאלה
אותי בבוטות. "מה זאת אומרת?", עניתי טיפה בפחד. "אתה יודע למה
אני מתכוונת", היא אמרה. "אני לא יודע", עניתי לה, "טיפה
קיוויתי שהפעם הראשונה שלי לא תהיה עם 'נערה עובדת'". "אתה
בתול?" היא שאלה בפליאה. "כן", מלמלתי. "אז אתה יודע מה, הפעם
הראשונה שלך עליי", היא קבעה.

היא לקחה אותי לחורשה קטנה של עצים שהייתה במרחק של כחמישים
מטרים משם ושם היא הורתה לי להישכב על האדמה. היא הוציאה
קונדום ושכבנו. כשסיימנו, היא התחילה להתלבש. וכבר היה אור
יום. הבטתי בשעון שבפלאפון שלי וראיתי שעוד חצי שעה המשפחה
אוכלת ארוחת בוקר. התחלתי לחשוב על החמין של אמא שלי ולרגע
באמת התגעגעתי אליו. "אני אוהב אותך", אמרתי לזונה. "לא אתה
לא", היא ענתה. "באמת שכן", התעקשתי. "זה  אפשרי בכלל?", היא
שאלה אותי. "מה אפשרי?", עניתי על אף שידעתי בדיוק על מה היא
מדברת. "שתתאהב במישהי", היא ענתה.