הפסיכולוג השמנמן והמזוקן שישב בכיסא העור מולי התעטש וטיפה של
דם זלגה מאפו. "סליחה" הוא אמר והצמיד חתיכת נייר טואלט
לנחיריו.
"אני אוהב את הצליל של המילה הזאת", אמרתי לו. אומרים שהוא
הטוב ביותר. אומרים שהוא יצליח "לרפא" אותי, אבל אני בריא
לגמרי. אף פעם לא הרגשתי שפוי יותר.
"איזו מילה?", הוא שאל בפליאה. "דם", אמרתי, "יש בה משהו יפה
ומלוכלך יחדיו". הפסיכולוג השמנמן זרק את הנייר הספוג בדם לפח
האשפה ופתח את הקלסר שהונח לידו. הוא דפדף עם מבט מוזר על
פניו. "לא אמרת שאתה מפחד מדם?" הוא שאל אותי כשלבסוף הגיע
לעמוד הנכון. "אני לא מפחד מדם", מיהרתי להשיב, "אני מפחד
מהמחלות שהוא נושא בתוכו, למרות שזה לא באמת פחד. זה יותר
תחושה חזקה של בחילה". "אני מבין", הוא אמר, וכתב כמה מילים
בפנקס שהחזיק.

אף פעם לא אהבתי שקראו לי מטורף. כשהייתי בתיכון אנשים אמרו את
זה בהומור וכבר מאז לא אהבתי את זה. אני זוכר שפעם, חברה שלי
בזמנו קראה לי "אגוז". רק אחרי שנפרדנו אני הבנתי שהיא פשוט
תרגמה מאנגלית את הכינוי למשוגע. "אגוז זה לא מתאים",חשבתי,
"אפונה נשמע הרבה יותר טוב".

"אתה רוצה לספר לי על הכפפות?", הוא שאל. "אילו כפפות?" עניתי
לשאלה בשאלה - אני לא אוהב לעשות את זה. "כפפות הלטקס הרפואיות
שעל ידייך", הוא השיב. הבנתי לאן הוא חותר. "אני לא חולה"
אמרתי, "אני שפוי לגמרי", הבהרתי לו למקרה שיחשוב אחרת. "טוב,
אני פה בשביל לקבוע את זה", הוא ענה במבט מתנשא. "אני לא
מטורף", מלמלתי ומתחתי את כפפות הגומי הלבנות והנקיות שלי.