כשניתקתי את הטלפון לאחר השיחה המוזרה עם אוהד ידעתי שמשהו לא
בסדר עם הבחור הזה, אבל האשמתי את זה בעובדה שהוא מהצפון,
והאנשים שם חיים בתוך בועה, לא כמונו, אנשי המרכז שיודעים
בדיוק איפה הם נמצאים ומה הולך לקרות איתם.
אבל עדין, משהו דגדג לי בזווית העין ולא יכולתי לשים על זה
בדיוק את האצבע, אז שתיתי מהר שלוש כוסות של ערק, בדקתי שכל
התריסים מוגפים היטב ונכנסתי עמוק לתוך הפוך שלי.
התעטפתי טוב טוב ונראה לי שנרדמתי בתוך שניות, כי אפילו הספקתי
לחלום ולזכור איזה שני חלומות, אחד היה על דייט עם בר רפאלי
שהשתבש בצורה מחרידה כך שמפאת הכבוד העצמי שלי אני אתעלם ממה
שהלך שם. מקווה שגם היא לא תזכור לי את זה.
בשני הייתי שלמה ארצי והופעתי בקיסריה, הלך לי די טוב נראה לי,
אני חושב שאם שלמה היה רואה אותי שם במקומו הוא דווקא היה
מבסוט.

דפיקות דלת נמרצות באמצע הביצוע המרהיב שלי ל"חום יולי אוגוסט"
העירו אותי לאחר מספר שעות. הלום שינה ועטוף בפוך עם ציפית של
נילס הולגרסון שליוותה אותי מהילדות ניגשתי לדלת. הצצתי בעינית
למשנה זהירות ופתחתי לאוהד שנכנס פנימה בסערה.
בדקתי בזהירות שהמסדרון ריק וסגרתי את הדלת, נועל אותה עם
המפתח ועם הצ'ופצ'יק, מקפיד שהמפתח נמצא עד קצהו בתוך חור
המנעול.
אוהד היה חיוור ושערו פרוע באופן מגוחך מה, משהו כמו יאיר לפיד
פחות קילו ג'ל.
"העולם כפי שאנחנו מכירים אותו עומד להיעלם!" הוא זעק, אוחז את
רקותיו בשתי ידיו.
"וזאת סיבה להיסטריה?" חצי אמרתי חצי פיהקתי, בעת שהעפתי על
פניו כ-200 מ"ל מים מכוס שהייתה מונחת על השולחן בסלון.
אני לא זוכר שהנחתי אותה שם, חשבתי לעצמי, מוזר, אני חייב
לבדוק את זה.
אני זוכר שאולי מזגתי לעצמי כוס מים לפני השינה, כדי שיהיה לי
מה לשתות כשאני אקום עם פה יבש, אבל אני לא יודע איך עוד כוס
של מים הגיעה לפה, זה ממש מוזר, וזה הטריד אותי.
אוהד הסתובב בסלון כאחוז תזזית, הולך וחוזר כמו חג סביב אותה
נקודה סמויה שמשום מה נעלמה מעיני.
"אני חייב אוויר!" הוא אמר וניגש לפתוח את הדלת שמוביל
למרפסת.
רצתי לפניו ועצרתי אותו לפני שהגיע למרפסת.
"מה שאתה צריך אוהד, זה להירגע, עכשיו תשב ותספר לי מה
הבעיה".
אכן נראה שהוא נרגע קצת, אולי זו הייתה האסרטיביות שלי שהכניעה
אותו, או שהוא פשוט עייף קצת מלהיות בפאניקה. חייבים להודות
שזה עיסוק מתיש.
מעניין מה הסיפור עם כוס המים.
"תקשיב לי זיו, מאז שחזרנו מדרום אמריקה דברים שונים פה, ואני
בטוח ששמת לב לזה" הוא אמר, מתנשף בין הברה להברה,  
"מכל בחינה שהיא - מוסרית, דתית, לאומית, כלכלית, הכל מסביבנו
קורס. אפילו מזג האוויר, תסתכל החוצה! אין שמים, רק אפור על
גבי אפור, וזה ככה כבר חודשיים!" הוא החל להתנשם בכבדות
"עכשיו אני אומר לך, זה רק סימן מקדים! אני אומר לך, משהו קורה
פה, משהו מאוד מסריח. אני לא יודע אם זאת קונספירציה ואם כן,
מה ההיקף שלה, אני רק יודע שכל מה שאנחנו מכירים נמצא על סף
כליה!"
ניגשתי למטבח, מזגתי לעצמי עוד כוס של ערק והכנסתי לתוכה שתי
קוביות של קרח, מביט איך הקור הופך את המשקה השקוף לעכור ובעל
גוון חלבי.
זה פשוט יפיפה.
אני לא יודע מה המרכיב הכימי המדויק שגורם לערק לעשות את זה,
ולא יודע אם יש עוד משקאות שמסוגלים לזה אבל כל הצבע שלו משתנה
ברגע שמערבבים אותו עם קרח, כאילו משהו בכוכבי האניס הקטנים
המהולים בתוכו פשוט חיכה שהקרח יגיע ויתן להם צבע.
גיליתי גם שאם מכוונים אור קטן מתחת לכוס כשהערק ממש ממש קר,
אז זה בכלל מדהים, כמו מופע של גחליליות זוהרות בים של ערפל
סמיך.
"זיו, אתה בכלל מקשיב לי?" הוא צרח אלי מהסלון.
יצאתי מהמטבח והתיישבתי על הספה שמולו, בוחן בפליאה את כוס
הערק הקסומה שבידי.
"בטח מקשיב, אז מה היא אמרה לך?"
"מה מי אמרה?"
"זאתי נו, שעכשיו סיפרת לי עליה, הבחורה הדתית לאומית שלך,
שקיטרת על ההיקף שלה"
"ידעתי שאתה לא מקשיב, מה קשור בחורה עכשיו זיו? אני אומר לך
שאנחנו עומדים בפני גוג ומגוג!"
הבטתי באוהד בפנים מחייכות.
"זה שוב הסן פדרו נכון? אמרתי לך לא לקחת את זה, אבל אתה
התעקשת נכון? אתה אמרת לי זיו, זה בטוח,  אמרת לי שהאינדיאני
ישמור עלינו, אמרת שזה לא גורם להזיות ולפלשבקים נכון? ותראה
אותך עכשיו, אתה פשוט פרנואיד. לא נורא אוהד, תנשום עמוק ותראה
שהכל בסדר. ושתדע לך שזאת פעם אחרונה שאתה שותה לי קקטוסים!"
עברו חודשיים מאז שחזרנו מדרום אמריקה ומאז שמתי לב שאוהד באמת
נהיה פרנואיד משהו, לא מאופס על מה שקורה סביבו, מתעלם מדברים
קיימים ומתייחס לדברים שלא באמת נמצאים שם.
איזה מצחיק הבחור הזה, חשבתי לעצמי, והכל בגלל בחורה שעושה לו
צרות, ובכלל דתיה, מה יש לו לחפש אצל דתיה?
"זיו, זה לא הסן פדרו, ואין לי שום פלשבקים, ואין שום בחורה,
בטח לא דתיה. אני רק רוצה שתפתח עיניים ותגיד לי שאתה באמת
מאמין שהכל מסביב בסדר ובדיוק כמו שהוא היה לפני שנסענו!"
יש משהו ממש מצחיק באנשים היסטריים.
העיניים שלהם נפערות והאישונים זזים ממש מהר, כמו כדור
פינג-פונג שטס בין שני סינים מאומנים.
הפה שלהם רועד ונהיה יבש, והם פותחים וסוגרים אותו הרבה גם
כשהם לא אומרים כלום.
והידיים, הידיים שלהם לא מפסיקות לתופף על דברים במקצב מהיר,
מהיר ממש - טאם-טאם טא-טא-טאם, טאם-טא-טא-טא, טאם-טאם.
"אתה כל כך מנוער אוהד, הכל בסדר, אתה פשוט רגיל למקום אחר אז
עדין לא התאקלמת פה כמו שצריך. תתחיל לשים לב לסביבה, תתחיל
להפגין רגישות למי שמסביבך, תתחיל להקשיב, ואז תראה שהכל בדיוק
כמו פעם."
טאם-טאם טא-טא-טאם, טאם-טא-טא-טא, טאם-טאם.
ומתופף ומתופף.
הסתכלתי על אוהד, מביט בחיוך איך הפה שלו נפתח ונסגר כמה פעמים
בלי שהוא ידבר, כמו דיבוב של סרט יפני. הפה זז ממש מהר, אבל לא
שמעתי מילה.
רק טאם-טאם טא-טא-טאם, טאם-טא-טא-טא, טאם-טאם.
"...לא חושב ככה?" הוא אמר לפתע, מביט אלי ועיניו כמו שני
סימני שאלה זוהרים.
"לא חושב מה? שאלתי.
"אוף זיו, אתה לא איתי, אתה לא חד, אתה לא מפוקס, אין לי עם מי
להתייעץ!"
"אוהד, זה בכלל לא משפט אמיתי, נירו לוי אומר את זה בסצנת
הפתיחה של 'אהבה קולומביאנית', רואה שאני חד?"
אבל הוא כבר קם מזמן והלך לעבר הדלת, נאבק בצ'ופצ'יק המעצבן
שמותקן בדירה שלי.
כל צ'ופצ'יק רגיל עובד עם מנגנון קבוע של סיבוב המלבן הקטן
ומשיכה לכיוונך, אבל רק הצ'ופצ'יק אצלי חייב להיות מיוחד
ולהיפתח לצד ההפוך, אני חייב להחליף אותו, חשבתי לעצמי. או
לשים עוד אחד, מה שברור זה שאני חייב לתעדף משימות.
סגרתי אחריו את הדלת, מוודא שהמסדרון ריק, ונועל אותה עם המפתח
ועם הצ'ופצ'יק, מקפיד שהמפתח נמצא עד קצהו בתוך חור המנעול.
הסלולארי שלי צלצל פתאום.
"כן אוהד?" עניתי, מרגיש ידעוני מה, מתוקף העובדה שיש לי שיחה
מזוהה.
"הי זיו, אני מצטער, אני תקוע בצפון. אין לי אוטו היום אז אני
לא אוכל לקפוץ אליך בסוף, אבל נדבר על מה שרציתי בהזדמנות
אחרת, טוב?"
"אין בעיה אחי" אמרתי וניתקתי.

נעמדתי במרכז הדירה והתחלתי לתעדף לעצמי את המשימות. מה קודם?
חשבתי, ידי מתופפת בעצבנות על ירכי במקצב מהיר -
טאם-טאם טא-טא-טאם, טאם-טא-טא-טא, טאם-טאם.
מזגתי כוס של מים והצבתי אותה על השולחן בסלון. הסתובבתי בבית
ווידאתי שכל החלונות סגורים היטב. והפעם, למשנה זהירות גם
הגפתי את הוילונות. ניגשתי בשקט לעינית הדלת בוחן את המסדרון.
העיקר לעשות את זה בשקט, שלא ישמעו שאני בבית.
לאחר מכן מזגתי לעצמי עוד כוס של ערק וזרקתי לתוכה שתי קוביות
של קרח, נכנסתי עמוק לתוך הפוך עם הכוס בידי, מכוון עליה את
תאורת הסלולארי מלמטה, והבטתי במופע הקסום של הגחליליות.