חיכתי לרגע שהצלחת תהיה מונחת לפניי ואוכל להתחיל לאכול. אחרי
מספר דקות, שעוד לא סיימתי גם לא מחצית מהאוכל, העפתי את הצלחת
מהידיים שלי ונשכבתי כמו רובוט על הספה עם הידיים צמודות לגוף,
ממש כמו אדם מת לפני שמכסים אותו בבד. בלי לדבר, בלי להזיז
מבט. השתדלתי להיות מרוכזת בטלוויזיה ובדיבורים של האנשים
מסביבי, למרות שהרגשתי טישטוש. הרגשתי שהמיטה מצמיחה ידיים לאט
לאט, ידיים וחבלים, ועוטפת אותי אליה. לא ניסתי לקום, אבל
תחושת כבדות ופיצוצי ראש תקפה אותי. כאילו שכוח הכבידה השתגע,
כאילו שנשאבתי כלפי מטה בכל החוזקה, מרגישה שהתקרה זזה לי מול
העייניים וכמות החמצן שנתונה לרשותי מצטמצמת. והכל עודנו כמו
תמיד, צוחקים כאן לידי, אוכלים כאן לידי, הקריינית בטלויזיה
רגילה כמו תמיד, ואני שוכבת על הספה. תוך כדי דקות השתיקה
הללו, מצידי, תהיתי בתוכי על מה ולמה אני כאן. מה אני בעצם
מחפשת? התחלתי לפחד מהמחשבות על התאבדות שתהיה אם תהיה. התחלתי
לפחד מהמחשבות על איבוד שליטה. התחלתי לפחד מהמחשבות על איבוד
השפיות. התחלתי לפחד מעצם הקיום שלי ושלך. התחלתי לרעוד בגללך.