זיו קרא לי אליו לחדר. בצייתנות חיילית תמיד הייתי מתייצב,
נרגש מהמעמד, הרי לאחי הגדול יש משהו להגיד... "בוא, אני אלמד
אותך לשחק דנג'נס אנד דרגונס."
"מה זה?" שאלתי ועיני בוחנות את הספרים הצבעוניים שמפוזרים על
הרצפה.
"התרגום בעברית הוא מבוכים ודרקונים. אתה משחק דמות שאתה בוחר,
נלחם במפלצות, מוצא אוצרות, עושה קסמים. הכל בדמיון ואתה יכול
לבחור לעשות מה שאתה רוצה."
"ואיך נדע אם פגעתי במפלצת או היא בי?" אמרתי בעודי בוחן את
הציורים שבחוברות.
הוא פתח קופסה עם חמש קוביות, רובן מוזרות: 4 פאות, 12 פאות,
20 פאות. הן נראו לי קסומות, כאילו גם הן הגיעו מעולם דמיוני
אחר.
כשהתחלנו לשחק הוא סיפר לי בדיוק מה אני רואה ואיך ההחלטות
נעשות. אחרי שעה הדמות שלי איבדה את כל החפצים המתכתיים שלה
לאחר קרב עיקש עם מפלצת החלודה.
"הפסדתי." הכרזתי בתסכול.
"למה הפסדת? תחזור לעיר, תקנה ציוד, תנוח ותחזור להילחם בה.
אתה עדיין חי..."
"נכון." אמרתי בהתפעלות מהאח החכם שלי ומעצם הרעיון שבאמת אפשר
לבחור לעשות כל מה שאני רוצה.

ביום קייצי אחר, כשהייתי כבר בן חמש עשרה, אכלנו ארוחת צהריים
רגילה. שניצל וצ'יפס. זה כבר נראה כמו הדבר היחיד שאנחנו
אוכלים. קולו של קוטנר בקע מן הרדיו: "יצאו רק שבעה עותקים בכל
הארץ של האלבום 'כרומוזום'. פורטיס טוען שאצלו יש אחד, אני
יודע שאצלי יש עותק, מה שאומר שיש עוד חמישה עותקים בכל הארץ
למי שמעוניין לחפש. למי שלא, הנה הקטע הפותח..." קולו המופרע
של פורטיס בצעירותו החליף את הרדיופוניות של קוטנר.
זיו בהה בויטרינה ממול, הניח את הסכו"ם ואמר בשקט אך בנחישות:
"אני חייב את האלבום הזה." אף פעם לא ראיתי ניצוץ כזה בעיניו.
אחרי שעה הוא קרא לי לחדרו. מיד הגעתי.
החדר היה אפוף עשן ומבולגן כמו תמיד. עשרות תקליטים זרוקים על
הרצפה במה שהוא מכנה "סדר כאוטי" כי הוא באמת יודע איפה כל דבר
ואיכשהו כל התקליטים במצב טוב.
"אתה יודע למי יש את התקליט, נכון?" אמר בארשת פנים רצינית.
בטח שידעתי אבל עדיף שלא הייתי. צמרמורת קרה אחזה בי. הוא
הסתכל עלי כאילו הייתי תקוותו היחידה ואז הוסיף: "שרנסקי,
המאפיונר האגרופוב, הבן זונה הזה. בטוח יש לו!"
"אין מצב, זיו. איך? הוא אגרופוב!" הדגשתי, "הוא לא עוזב את
הבית, איך תרים לו תקליט?"
"סאמק! הבן אדם שנתיים בארץ ויש לו את כרומוזום, כאילו על זה
הוא גדל! אתה משיג לי את התקליט, לא מעניין אותי." קבע
בהחלטיות שלא משתמעת לשתי פנים.
"מה זה?" הגבתי בפחד, "אני?! אתה רוצה להרוג את אחיך הקטן?"
"הוא שונא אותי. הוא יראה אותי בפתח הבית שלו, הוא ידפוק לי
כדור לרקה. זה חייב להיות אתה." הוא לא נתן לי זמן להגיב
והמשיך: "כל בוקר הבוריסים משאירים לו אספקה ליד הדלת. בשלוש
בדיוק הוא פותח ולוקח את האספקה. רק תעיף אותו מטר החוצה והוא
יתעלף."  נשארתי המום לשמע מוחו הקודר של אחי, עמדתי קפוא וכמו
תמיד, לא יכולתי לומר לו "לא".

הבוריסים הגיעו, כמו כל בוקר, ובשתי דקות לשלוש כבר התייצבתי
ליד הדלת, מלווה בדופק 200. הדלת נפתחה לכדי חריץ. הוא הופתע
לראותי. "מה קורה שרנסקי?" ניסיתי להישמע נונשלאנט.
"שרנסקי אחותך, יאפ טפויומט! מה רוצה?" אמר במבטא כבד. מקרוב
אפשר היה להבחין למה קיבל את הכינוי, כאילו זה אותו רוסי
מהכנסת.
"השרנסקי מהכנסת כבר לא שבוי, אולי תצא גם אתה מהבית קצת?"
התגריתי והדופק עלה.
"בן של זונה! סוכה בלאט, אני לזיין אותך!" הוא נהיה אדום
והושיט את ידו לחגורה. כבר לא היה זמן לחשוב, בעטתי בדלת,
תפסתי לו בחולצה, וכאילו חיי תלויים בכך או בעצם כי חיי היו
תלויים בכך, העפתי אותו החוצה לפני שהספיק לשלוף את האקדח.
בהתחלה הוא נעמד, קפוא. חשבתי שכאן הסתיימו חיי, אולי הוא בכלל
לא אגרופוב. אולי שלוש שניות עברו, אבל מישהו העביר להילוך
איטי, זה פשוט לא זז. בסוף הוא נשכב על הרצפה והחל לסובב את
עצמו במעגלים, ממלמל ברוסית כמו אוטיסט. את כל האוויר בעולם
נשפתי מראותיי ורצתי לתוך הדירה שהיתה עמוסת תקליטים, מסודרים
בסדר מופתי. היו שם אלפים. בנוסף, גם שלושה מחשבים ומכשירי
הקלטה גדולים, כאילו יובאו במיוחד מהק.ג.ב. החלק הישראלי באוסף
היה די קטן. "פאקינג שאול צירלין אתה שומע שרנסקי? כפית סוכר?
זה מה שעושה לך את זה?" אמרתי בקול, עדיין מחפש את פורטיס.
"כרומוזום" הופיע לבסוף, ליד "היחידה לטיפול נמרץ" של שולץ
האיום. זה הזכיר לי את שרנסקי שמפרפר בחוץ. מי יודע מה איתו,
כבר עברו כמה דקות. יצאתי עם התקליט מהחלון.

אחרי שמונה שנים טסתי לבקר את זיו באוסטרליה, לא ראיתי אותו שש
שנים. גרתי איתו חודשיים בבית מבודד בהרים. "איך שלחת אותי
לשרנסקי?" אמרתי עצבני באחד הערבים. "בסוף גם השארת את התקליט
בבית...  מגיע לך מכות." זו היתה הפעם הראשונה שאני הרבצתי לו.
רכנתי מעליו, מחזיק את ידיו."כבר לא כל כך גדול, אה, יא
מניאק?" נהנתי מהמעמד.
"עזוב'תי, שאני לא אתעצבן!" הוא כבר נשמע כעוס. המשכתי, מרוצה
שניתן לי החופש לבחור.
"לא." אמרתי בתקיפות. "לא רוצה."