רגליו הדקיקות תפחו גדלו במשך השנים.
גופו התארך ושריריו התגמשו לנוכח אימוני ריקוד אדוקים.
מבטו היה נוקשה ותנועותיו החדות לא הותירו מקום לדימיון.
הוא שבה אותם.
את כולם.
עיניהם ננעצו בו בשעה שגופו נמס לצלילי פסנתר נעימים.
חוליה אחר חוליה.
קלילותו הדהימה אותו. ואת שכנתו לכיסא. וגם ההיא שלוש שורות
מעלה יותר.
הם לא יכלו להתעלם מנוכחותו העצומה שכאילו צבטה את ליבם
בעדינות בלתי נלאית.
הוא רקד כאילו אין לו אלוהים.
כאילו השדים השתחוו לו בשעה שאצבעותיו התקפלו בנעליו.
הוא כאב.
הוא בכה.
רק אותה הוא לא הצליח לשבות בקסמיו.
כאילו עלה נידף ברוח ונוחת על מדרכה סדוקה,היא חלפה מולו
ושיערה התנפנף ברוחות חורף קרירות.

דמעותיו זלגו על שלושה דפי נייר ישנים.
הדיו הכחול מאן מלהיגמר ומילותיו כאלו שצפו את השורות הריקות
בגלים מבריקים של כאב המבקשים לעזוב רחוק מכאן.

אצבעות דקיקות שבקצותן ציפורניים אדמדמות קורעות בשקיקה מעטפה
ירוקה.

 
מכונית במורדות תלולים והרים.
מתהפכת ימינה ושמאלה.
נחבטת בעצים,שיחים וענפים.
מתפרקת לחתיכות ברזל וזכוכיות קטנטנות.
השמשות נשברות והדם מתנקז לו מליבו של עוד אדם אבוד בעולם.

ארון הקבורה מורד לאיטו בשעת צהריים קופחת על ראשיהם של עשרות
אנשים.
ואיש אחד,עם רגליים תפוחות ושרירים גמישים בוכה על קברה של
נערה עם שיער שבזכרונו התנפנף ברוח.

אילו רק ידע.