איך השמש זורחת בשביל אנשים שאיבדו את הדבר היקר להם ביותר
בחיים?

אתה מתעורר בבוקר בהיר, יום שבת, יום מנוחתך. אתה אוכל משהו,
עם המשפחה. צוחקים, לועסים, פותחים חלון כדי לאוורר. אתה יורד
למטה לעשן, שאחיך לא ייראה אותך מהווה דוגמה רעה. אתה מתלבש,
קופץ לקפה אצל חבר, עוזר לו באיזה פרוייקט של העבודה. כמה ימים
לפני כן, חשבת לעצמך, 'בואנה, מה קרה לבנזונה הזה שהוא לא מדבר
אתי כבר חודש ימים?' אתם חברים מהצבא, אתם מכירים טוב, יודעים
מה מעצבן את השני. אבל אתה ממשיך הלאה, כי אולי הוא באמת היה
עסוק, הרי הוא נשאר בקבע ואתה כבר השתחררת. יש עליך עול אחר,
אתה כבר שינית פאזה. אבל הוא חשוב לך, המניאק הזה, מה קרה ששכח
אותך?
אתה חוזר הביתה, מתקלח, מתלבש כדי ללכת לעבודה בערב, אבל לפני
כן לא שוכח לבקר את סבתא, היא כבר מזמן שכחה איך אתה נראה.
שותה גם שם קפה, מקלל את הרגע שצריך ללכת, אצל סבתא הכל נראה
רגוע ושליו, הזקנים כבר לא ממהרים לשומקום. אורז את הדברים
שלך, מתקפל במהירות, נשיקה חטופה ויאללה, אסור לאחר עוד הפעם.
אתה מאיץ את המהירות בסוף הדרך, כדי להספיק להגיע על הדקה.
סעמק, למה הרמזור אדום דווקא כשאתה חייב להגיע לאנשהו? אתה
מגיע, מחייך לכולם, שלום, מה המצב? איך הולך פה? יושב, שותה
עוד קפה לפני תחילת משמרת וחושב על כמה החיים שגרתיים
ומלחיצים. עוד שתי סיגריות, אחת אתה מוחץ באמצע שלה כי נגמר
הזמן. אתה מסיים משמרת, חברה שלך לשעבר פתאום החליטה לעצבן
אותך בהודעות, הנייד כבר מפוצץ מהודעות חדשות, והאחרונה ביניהן
לא מטרידה אותך באופן מיוחד, כי היא כל הזמן אומרת ש'יש לה
משהו חשוב להגיד'. התקשרה הבת זונה! אתה מסנן, אבל בשיחה
השלישית כנראה שבאמת כבר קרה משהו. אתה עונה, הקול שלה נשמע
קצת שונה, כבר לא כועס, יותר עדין, מלטף, אבל המלים דוקרות.
"הוא נהרג".
"מה?"
"עמית, נהרג".
"מה זאת אומרת? איפה?"
"ארבעה מטיילים נהרגו בשיטפון ליד ים המלח".
"מה?"
עמית, נהרג".
"מתי?"
"זה היה היום, אתה לא שמעת חדשות?"
"אני מנתק, זה לא יכול להיות".
הנשימה שלך נעצרת לשניות ספורות, הלב מאיץ פעימותיו. משהו כאן
לא מסתדר לך.
"טל, אני מצטער שאני מפריע לך באחת בלילה, זה אני, אני יודע
שלא דיברנו הרבה זמן, אבל אני חייב לברר משהו".
"כן, זה נכון. לא שמעת?"
"אני לא מאמין..."
"אני עוד לא יודע מתי ההלוויה, בוא תדבר אתי מחר ואני אהיה חכם
יותר".
"אני לא מאמין..."
"תהיה חזק. אם תרצה לדבר, אני כאן. לילה טוב".

אתה אוצר את הרגש שלך עמוק בבטן, אם תבכה זה יוכיח שהכל נכון.
אבל קשה מאד להשתלט על זה, הבכי פורץ בסוג של חוסר אמונה
שמישהו מהחברים שלך היה ואיננו.


עמית,
אני יודעת שאולי רצית שאהיה בהלוויה שלך, אני יודעת שאתה שם
למעלה בטח מגחך על כל העסק, מה הלוויה, מה פרחים, בשביל מה כל
הבכי.
יש לי הרגשה שפעם עשינו שיחה כזו, על מוות, ובטוח שביקשתי ממך
לבוא להוויה שלי, ולבכות באמת, אבל באמת, מכל הלב.
אתה בטח לא כועס עליי, אתה מבין, שמבחינתי אתה עוד קיים, אני
רק צריכה להרים טלפון ולעקוץ אותך על זה ששכחת אותי בגלל שיש
לך מישהי. ומה עם הסרט של בובספוג שהבטחת להביא לי? מה עם זה
שהסכמנו בינינו בפעם האחרונה שראיתי אותך, שלא מיצינו את הקשר
שלנו?
אתה כל כך חזק, ורחב כתפיים, והחיוך שלך ממיס, ואתה תמיד
הסתדרת בכל מצב, ותמיד היינו מתווכחים על דברים בצורה כזו
שבסוף הוויכוח הייתי מסכימה אתך על משהו שבתחילתו לא חשבתי
שאסכים עליו.
אתה אינטליגנטי, ורגוע, וכמו שהצהרת לא פעם על עצמך, "אני
בנאדם נוח, איך את לא הצלחת להסתדר אתי?!" ואני הייתי צוחקת,
ומדליקה עוד סיגריה, ואתה מיד אחריי, מחזיק אותה באותה צורה
מצחיקה שבחיים לא אשכח, ואומרת לך שכל הציניות, הסרקזם
והעקיצות היו רק חלק ממה שנקרא, 'הקליפה שלי'. ואתה עונה, "אני
לא הצלחתי לחדור אותה!", ומיד הייתי מוסיפה, "כנראה שלא ניסית
מספיק..." על זה כבר היית שותק, ואני בטיפשותי חשבתי, שאולי
בפעם הבאה שנפגש אצליח לשכנע אותך שננסה שוב.
אבל הפסדתי, הפסדתי אותך, למעשה, העולם כולו הפסיד אותך, אני
פשוט מנסה להאמין שמישהו הרוויח אותך שם למעלה. זה הדבר היחיד
שינחם אותי.

אלוהים,
תעשה לי רק טובה אחת קטנה, ואני אשתדל במשך כל חיי לא לבקש
בקשה אחת נוספת.
תשמור לי עליו, תדאג שלא יעשה שטויות, שירוץ את ה-9 קילומטרים
שלו כל ערב, אבל לא על אספלט, כי זה עלול לעשות בעיות בברכיים,
על איזה חול רך כזה, ושלא ייעשן כשהוא לא אתי, שייחכה לי שם
למעלה עם קופסה של מרלבורו לייט, שהוא כבר חייב לי כמה כאלה,
כי אני אגיע עם חצי גינס בשבילו כדי לשבת ולדבר על משמעויות
החיים. כאלה אנשים אסור לך לפספס, אלוהים, אין לך מושג כמה
העריצו אותו כאן למטה. החיילים שלו, החברים שלו, אפילו מישהי
שפעם הייתה אתו. תמסור לו, בבקשה, שאני לא עוקצנית כמו שהוא
מאמין שאני, אני באמת אוהבת אותו ומעריכה אותו. לא נראה לי
שהוא היה מודע לזה. תודה.

השמש כבר לא תזרח באותה צורה, כמו שהיא זרחה עד עכשיו.
פתאום זה נקלט, שהכל ארעי ורגעי בחיים האלה, ששום דבר אסור
לקחת כמובן מאליו. אין פעם הבאה, אין "נעשה את זה כבר מחר".
צריך לחיות את הרגע, להבין שאינך יודע מתי כל זה יסתיים. ואם
תספיק את כל מה שתכננת.

בחור אמיץ, לא אוכל לכתוב עליך "זכרונו לברכה", זה עדיין לא
נתפס אצלי, אני עדיין רוצה לסמס לך שהתגעגעתי. תהיה שמח שכל כך
הרבה אנשים אוהבים אותך, אבל אל תשכח שהצער שלנו עליך יישאר
אתנו לעד.
נאמר לי שאדם לא נלקח מן העולם, אלא אם כן כל אדם הקרוב אליו
עלול יהיה להרגיש צער ויגון. וזה אכן כך. גם לי מגיע הצער
הזה.

אנחנו נתראה, כשאגיע לשם אשאל עליך. מקווה שתפסת מקום טוב על
הבר, כי הכסא שלידך יהיה שמור לי.


אוהבת.