לילה, יושב בתחנת אוטובוס, מחכה למשהו... לא לאוטובוס... הוא
עצמו לא יודע למה.
צופה בשלל המכוניות שעוברות מולו בכביש המהיר... נראה כמו
ריקוד של צבעים ואורות...
קשה להבחין במשהו... אנשים עוברים מולו, אחד עם חליפה, אחד
ג'ינס וטי-שירט, וזה כלכך לא משנה...
שניהם חוזרים בסופו של יום הביתה ומבקשים אהבה...
אנשים עוברים באופן שוטף... חלק בטלפון, חלק מחייכים, חלק
שבוזים.. חלק ממהרים, חלק לוקחים ת'זמן.. חלק מעיפים מבט להוא
שיושב בתחנה לבד וחלק כאילו לא קיים...
ככה מדליק סיגריה, אולי ככה הוא ירגיש פחות בודד...
מעשן שואף מוציא ת'עשן, באמת עושה לו טוב... ככה מתבונן בעשן
מתעופף לו לאוויר, כאילו גם הוא בורח ממנו,
כל המכונות האלה שנוסעות, הדבר הכי טבעי שיש... אבל מה טבעי
במכונות שרצות ככה בעצם?
מה הקשר בין זה ולטבע האמיתי... לקחו את זה כמובן מאליו כלכך
שקוראים לכזה דבר טבעי... מפתיע.
מכל ריקוד הצבעים והאורות שהוא רואה מהכביש.. רואה מכונית
נעצרת בנתיב הפקוק יותר...
צופה בבחור שנוהג, מגרד באף, מחייך לעצמו, תוהה, בוהה, מסתכל
סביב... הדבר הכי אנושי שקיים,
בתוך הדבר הכי לא אנושי שקיים, בתוך מכונה כזו שביחד עם כל
המכונות ביחד יוצרת את הבלבול הזה, הבלאגן, הרעש, אז מה פה
טבעי בכלל...
מכבה את הסיגריה וחוזר אל הבדידות הזו שבתוך כל ההמון...
בדידות שהוא בחר בה,
מצא בה עניין, ואולי לזה הוא חיכה, לזה..