אז ככה נשב, נראה הכל ולא יראו אותנו.
נדליק סיגריה, נעשן, נצחק,
נחדור להם למרפסת, פרצוף זר צופה בנו ומסתובב,
אנחנו נחייך ונמשיך לשבת.
וכך אשכיבך לישון... אחבק את כולך... אלטף את לבך, אנשק את
לחייך...
לא אנסה אפילו להירדם... לחשוב שעד לפני רגע, לבי בער.
להתבונן בפנייך הכבויות,
את נמצאת במקום אחר...
אולי טוב לך, אולי רע לך, שם את לא אוחזת את ליבך קרוב,
שם את משחררת את הכל ונותנת ללבך לברוח, בידיעה שתמיד ידע
לפרוח...
תחייכי עד אינסוף... תאחזי עד אשר לא תבדילי בין רגש לכאב,
אולי ביום אחר, תסבירי לי איך הרגשת,
אולי תלמדי אותי איך לשחרר את הרגש החוצה... ולראות אותו טועם
מהכל... ממך.
כך נמשיך לצעוד אל המקום שנקרא לו חלום.
אנחנו לא יודעים את הדרך אבל אנחנו סומכים על רגלינו שיקחו
אותנו אל המקום הנכון, אל החלום.
ספק אם קיים או לא...  רק הדרך אליו, הארוכה, מהווה חלק גדול
מהחלום...