[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נהגתי בדרך כלל לישון על ספסל בתחנה המרכזית - לשם בדרך כלל הם
הגיעו בתדירות הכי גבוהה - שם הם היו הכי לא בולטים בשטח, הכי
מצליחים להזיק, עם כל המוזרים שבכל מקרה היו שורצים להם במבנה
הגדול.
הם היו מגיעים עם קו מספר 666 - הם אהבו את האירוניה שבזה. הם
תמיד היו הולכים בתחילה לקנות קוקה קולה - משקה השטן, כך הם
טענו - ואז פנו לשירותים שבסוף המסדרון, יוצאים משם אחרי כמה
דקות מצחקקים צחקוקים מרושעים. אף פעם לא הבנתי למה הם עושים
את זה, הרי אין להם צורך להשתין או לשתות. אולי ככה הם הרגישו
שהם נטמעים טוב יותר בחברה האנושית, שאותה בדרך כלל לא הבינו,
ובחיים לא יבינו, ככל הנראה. לרוב מעשים אלו היו אלו אשר אפשרו
לי לזהות אותם, לכן העדפתי לא לתהות יותר מדי על הפעולות האלו,
זה הספיק לי. עד הרגע שבו היו מסתכלים עלי וחיוכם היה נמוג
מפניהם כבר הייתי מוכן לקראתם, והם אף פעם לא הבחינו בי לפני
כן - בשבילם הייתי סתם קורבן אומלל, הקינוח בארוחת הצהריים
שלהם, הקבצן המלוכלך וחסר האונים.
ברוב הזמן העוברים ושבים התעלמו ממני - ובצדק: הייתי מלוכלך,
מסריח ועם שיניים צהובות, אבל באותו יום ילדה קטנה כבת שבע או
שמונה נעצה בי את עיניה.
"הסתלקי מפה!" נהמתי לעברה, מצפה שתצרח ותברח להוריה כמו שאר
הילדים. באותו יום הייתי עצבני במיוחד, היה אמור להגיע לעיר
אחד מהמזיקים הגדולים והחזקים ביותר ואני קיוויתי להיפטר ממנו
לפני שיעשה עוד נזק לבני האדם.
הילדה עמדה והסתכלה עלי בסקרנות עד שנשמע קול קורא בשמה והיא
רצה להוריה. אני ניצלתי את העובדה שאף אחד לא היה בסביבה
לחילוץ עצמות מהיר. מיד נפרשו מאחורי שתי כנפיים לבנות ענקיות.
נפנפתי בהן קלות וכמה ניירות ולכלוכים שהיו בסביבה עפו למרחק
קצר.
שמעתי רשרוש מאחורי והסתובבתי במהירות, ידי על חגורתי, מוכן
לתגובה מהירה. אבל במקום המזיק אותו ציפיתי לראות ראיתי את
הילדה הקטנה, עיניה פקוחות בסקרנות ופיה פעור בפליאה.
"הסתלקי מפה!" נבחתי עליה שוב, וקיפלתי את כנפי.
היא התעלמה ממני. "אתה מלאך?" היא שאלה בקול דקיק.
"כן," הזעפתי את פני לעברה. לא הייתי מסוגל לשקר.
"אז איפה הבייגלה שלך?" היא שאלה בחשדנות, כילדה היודעת
שעובדים עליה.
"בייגלה?" שאלתי בתמיהה.
"כן, בייגלה!" היא התעקשה. "העיגול הזוהר הזה שיש למלאכים מעל
הראש!"
"אין לי בייגלה," אמרתי בזעף, מנסה לסלק אותה משם.
"אז אתה לא מלאך אמיתי," היא התעקשה.
"איך את יודעת?" נסחפתי לויכוח איתה - תמיד הייתה לי חולשה
לילדים.
היא פתחה ספר שהחזיקה צמוד לחזה. "בספר שלי כתוב שלכל המלאכים
יש בייגלה!" היא הראתה לי עמוד מצויר שבו נראו מלאכים עם
כנפיים לבנות והילה מעל לראשיהם, מנגנים בנבל בהבעה מאושרת.
"אני לא מלאך כמוהם," המשכתי לנהום.
"אז איזה מלאך אתה?" היא לא הרפתה.
הבנתי שממנה אני לא אוכל להיפטר, אז התיישבתי על הספסל והסברתי
לה על ההיררכיה שיש בגן עדן: יש את המלאכים בעלי הכנפיים
וההילה, שתפקידם לעזור לישות המשגיחה לארגן את העולם. זה
התפקיד הכי נחשק בגן עדן. יש את המלאכים עם הכנפיים והנבל,
שתפקידם לקבל את פני הנכנסים לגן עדן - זה התפקיד הנחות ביותר.
יש גם בין שלל התפקידים את התפקיד שלי - בלי ההילה ודרגה אחת
מתחת לדרגות הנחשקות - לשמור על בני האדם מהמזיקים שמגיעים
מהשאול ליצור כאוס ומהומה בכדור הארץ.
היא הקשיבה לכל זה מרותקת והמומה, והייתי מופתע אם היא הייתה
מקבלת את כל זה בשוויון נפש - עכשיו היא האדם היחיד עלי אדמות
שיודע את הסוד הזה. כשהבעת פניה השתנתה לבעתה הסתובבתי, דרוך,
וראיתי את אחד המזיקים מביט בי בחיוך חלקלק, חרב אש אדומה בידו
ואש אדומה בוקעת מגבו.
זינקתי ממקומי, הודף את הילדה מאחורי גבי. 'זה מה שקורה כשאתה
מתעסק בשטויות,' נזפתי בעצמי בעודי שולף את חרבי מנדנה: דומה
בכל לחרבו של אויבי מלבד צבעה הכחול של האש.
הוא זינק עלי בטירוף וברגע האחרון הצלחתי לבלום את מהלומתו
ולפרוש את כנפי הלבנות ששניות מעטות לאחר מכן נדלקו באש
כחולה.
נלחמנו במשך זמן שנראה היה כשעות עד שהוא העיף אותי לרצפה
המזוהמת והצמיד את קצה חרבו לצווארי. עצמתי את עיני וחיכיתי
למהלומת המוות.
"עזוב אותו," נשמע קול צלול. הילדה! שכחתי ממנה לגמרי.
המזיק הביט בה בלגלוג, אבל היא צעדה לעברו בקלילות ונגעה
בחרבו, מכבה אותה. אני והמזיק הבטנו בה, המומים, כשהיא שבה
ופנתה למזיק.
"לך מפה מיד ואל תחזור לעולם! המלאך הוא טוב ועוזר לאנשים ואתה
סתם רשע מרושע!"
לתדהמתי המזיק הכניס את חרבו הכבויה לנדנה, הנהן לעברה והלך
משם.
התיישבתי, המום מכדי לקום, והיא חיבקה אותי. כשהיא עזבה אותי
התחיל להיווצר עיגול זוהר וחם סביב צווארי, שהתרחב ועלה עד מעל
לראשי והתמקם שם.
"עכשיו אתה מלאך אמיתי," היא לחשה ביראה.
"איך קוראים לך?" נזכרתי שלא שאלתי לשמה.
"אנג'י," היא ענתה לי. "אבל אתה יכול לקרוא לי קייט." היא
הסתובבה ורצה ונעלמה בפינה.
הסתכלתי עליה בחיוך. לפעמים גם מלאכים זקוקים להגנה.

סיפור זה הינו מתנה לקייט שלי ליום הולדתה ה-19. אני אוהבת
אותך3> (ואם תשאלי אותי "למה" אני ארביץ לך.)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ויהי שום? נו
באמת. ויהי אור
נשמע הרבה יותר
טוב.

הגורו יאיא מציל
את העולם מחושך,
שוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/7/07 11:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יין לאולייס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה