תחילה ירד הגשם, ואולי הוא עזר.
הוא עזר לאלה המתביישים בבכיים להסוות אותו בטיפות המים, ולאלה
המתביישים ביובשם לדמות להם דמעות.
כך התחיל מסע התופת בדרך המפותלת של בית העלמין, כשהכל הולכים
בצעדים כבדים ואיטיים. מרחיקים אל עבר המצבה שאינה ניצבת.
בקילוחים נזדעזע שחור שיער אחד, בעל תווים גסים, למראה הגופה
העטופה תכריכים. חסר מבע היה אוסף הרקמות, הגוף. מוטל בחוסר
טבעיות על האלונקה הירוקה. ואין המוות חלק מטבע החיים?
כמותו שאלו עצמם רבים אחרים את אותה השאלה.
אישה - אם כי בגילה המופלג כבר מיטשטשות ההגדרות הללו - מצמצה
אז, כשזה עוד התרחש, לעבר המחזה. עטופה הייתה גם היא במעין
תכריכי חיים, פרחוניים ומהוהים. נרעשה מכמה הייתה למודה במראה
הזה, כמה טבעי הוא נראה לה.
וכמותה כולם, גוש כהה ודומם, התהלכו בדרך הקשה.
הבוץ טיפס ואחז ברגליהם של ההולכים, והמיית אדמה חרישית זעקה
"לא עוד". לא ידעה האדמה כיצד לקבל אל בטנה את אורחיה
השתקנים.
כשפסק הגשם, והשמש האיומה הפציעה עליהם, עוד הדהדה קריאתו
הצווחנית של החזן באוזניהם הפועמות. התאדו במהרה מי הגשמים,
התנדפו הדמעות, השמש כילתה את עורם ללא רחם, ודבר לא נאמר.

האדמה גנחה כשהושלכה אליה הגופה.
הכול ריחמו עליה ונדו במקומותיהם, כאילו מנסים להקל עליה את
המשקל ולחוש בתנועותיהם את השינוי.
בזהב מלוכלך שמסנוור את העיניים בהקה צמתה העבה של נערה גבוהה
וצנומה. אצבעותיה השבריריות הצמידו בעדינות רפואית את מצחה
המאיים לנשור אל פניה היפות, וידה השנייה נתלתה בחולשה על
הצוואר שחסה בצל ראשה המתייפח.
גבר לבוש בהידור, פניו מסולפות מחרישתן הבלתי פוסקת של הדקות,
השעות, השנים... פסע אל סף הקבר, עמד על סף התהום והתנודד.
צריבה חזקה של חרדה איחדה בין כולם בחשבם שעומד הוא ליפול אל
תוך הקבר הצר, העמוק, המזמין בצלו את הכל. אך ניצב הוא -
מעורער. עוד המשיך להתנודד לעיניהם; עיניו המזוגגות, המכווצות
מחמת האור (שהאיר עתה אף את תוכו של הקבר), נטפו נוזל מלוח.
שמעו כולם את הדברים אשר נאמרו, אך איש לא הקשיב. איש לא היה
יכול. הדובר עצמו היה שקוע במראה עלוב זה, מראה של אנשים שאינם
מקשיבים לדברים שהוא עצמו אינו דובר אותם כפי שהתכוון
מלכתחילה.

והנה הוטל חופן האדמה הראשון אל תוך הפיר, והוקל הלחץ על לבבות
הצופים. היה זה גם מטר האפר האחרון.
איש לא העז עוד להביט פנימה.
גם לא המנוח. ידיו עוד אוחזות באת החפירה המוכתם באדמתם של
קברים אחרים. עיניו פעורות, פניו שלא טוהרו נמתחות מתחת לבד,
והוא ספק משתוקק להביט אל תוך קברו וספק מתיירא מכך.