"אנחנו מחפשים מתנה לבריתה", אמרה אמא למוכרת, למרות שרק היא
חיפשה ואני סתם נגררתי אחריה כי הייתה לי דלקת אוזניים ולא
מצאנו בייביסיטר. המוכרת הובילה אותנו בין מדפים צבעוניים
ומלאי קישקושים שעושים רעש אם מנערים אותם. אמא כנראה ראתה
שאני מזיל ריר מהתלהבות והיא בטח גם רצתה קצת שקט, אז היא אמרה
לי להסתובב עצמאית. "יותם, אולי תחפש לעצמך איזה צעצוע שאתה
אוהב? סתם משהו קטן". לא התכוונתי לסרב.
שוטטתי בין המדפים הנ"ל עד שנתקלתי בדובי. אוקיי, הבהרה: אני
לא תינוקת ואני לא מתלהב מדברים סגולים ובטח שלא מדובונים,
פשוט הדובי הזה היה מיוחד. הוא לא היה חום, אלא סגול, אבל לא
סגול ילדותי - משהו קצת עמוק. הוא החזיק לב קטן מפלסטיק מבריק
שהיה משורבט עליו משהו שלא ממש הבנתי, אבל נראה היה שמדובר
במשהו שהוא לא סתם "איי לוב יו" תעשייתי שאף-אחת לא אוהבת
שנותנים לה. היה לו משהו קצת עצוב בעיניים, אז במקום לחטוף
אותו מהמדף ולצעוק לאמא שמצאתי, התקרבתי בזהירות ושאלתי, "אכפת
לך אם אני אוריד אותך מהמדף"?
הדובי היטה את ראשו הצדה, חשב שניה ואמר, בקול לא נחמד בכלל,
"אני מעדיף להישאר פה, אם לא אכפת לך". ממש הפתיע אותי, הצורה
שהוא דיבר אלי, כי לדובונים בדרך כלל יש קול דק והם תמיד
חמודים. מרוב הפתעה לא מצאתי תשובה מספקת והדובי המשיך לדבר
בטון אחר, קצת מיסתורי.
"רוצה לדעת מאיפה השגתי כזה לב שווה"?
"כן"! כמעט צעקתי מרוב מתח וכבר שכחתי שמדובר בדובון לא איכפת
לי שלא יודע איך מתנהגים בנימוס.
"שששש... המוכרות יכולות ממש לכעוס עלינו אם תצעק כל-כך חזק".
הנהנתי בצייתנות וחיכיתי שיספר לי על הלב שלו.
"טוב," הוא חזר לדבר בקול מיסתורי "הלב הזה, הוא בכלל לא שלי.
הוא של מישהי מדרום-אפריקה שהרגתי." עכשיו הוא גם חייך.
"אמא שלי קוראת לי". הו, המשפט האהוב עלי לעת בעיות. אני אפילו
יודע איך עושים אותו בלי שירעד הקול ואז יודעים שאני משקר.
"אז לך אליה". החיוך נהיה נבזי יותר ויותר. "למה אתה מחכה?
שאני אקום מהמדף ואקח אותך יד ביד לאמאל'ה"?
בשלב הזה שמתי לב שהדובי נהיה ענק. תיקון: אני נהייתי פצפון.
נהיה לי קר אז טיפסתי על הפרווה של הדובי ונדחקתי בין הלב לגוף
שלו. היו שם עוד מלא ילדים, אפילו מישהי שראיתי פעם בטלוויזיה,
והייתה אחת מדרום-אמריקה שבאמת הייתה רעה. זה בטח בגלל שכבר
אין לה לב.