ביערות השלג הנופל נבוא ונראה
מראות

את הזמן הקולח; וירח שוקע וטובע בקרניו הקרות
ששמש נופלת כעולות על פניו המצולקות
וקרניים אחרונות מלבינות
הגשמה
בשתיקות.

את מבינה, היום הנשמה תקרע ברקיע
בקיעים קרעים אחד ועוד אחד.
בשחרית ומנחה וערבית,
בשבעת העומקים.

באחרית תבקע רקיעים
ותבוא תרחף בין שני הרים
משבועת הכוחות והנדרים
הלוקחים איש ואישה
וכורכים ותולשים ומשליכים

להיותם,
שם נעמוד

ניצבים נבוכים
והכוכבים מעידים שנקרעו השמיים
לחללים ואנחנו נופלים,
משאלות לאור עיניים לטושות,
משתאות.

ביערות השלג הנופל,
יפרחו השתיקות לצעקות
וההד יצבע פרחים
מתרדמת חורפים רבים ויעיר.

איכה נעמוד טרם זריחה.

נבוא שני כוכבים מליבתם נדיבים,
ניפול נמזוג חומנו במאורות,
נחמם ירח ושמש
וננחם
נוגות,
עד תכלה ליבתנו ותגלוש
מלוע ליבנו וניקרש ונתגבש
מבזלת נוזלת וגיצים זוהרים

בלילה אפל,
ביערות השלג הנופל

את תעמדי בשמלתך שזורת כוכבים
ואריג דק יחצוץ בדברים
ונחצוב
בעור
והקור והכל והקול

פעור
זמנים
נגיד
ברוך בואך
ונלך.

הילתך באביב תבוא כתור תמיס
את שהעמיס הזמן פתיתי שלג לבן
והקול יעלה

ביערות השלג
הנופל

אוושת הפלג האוגר הצובר וסוגר מעגלים,
מיים חיים ונעים גלים בזמנים
וימים רבים.

ראי בהתמד נהרתו בותר
הר לשניים עכשיו גם אם הקור והסתיו יעבור
מכפות רגלייך לקול,
עוד נרעד ונבער עד גזרים
ותכלה האש.

בהולכי, אמחה כתמים של פחמים.
שמלתך שוב תנצנץ,
פעמים פועמים

ונזכור עד אין קץ זמנים אחרים

שהיינו שם מונחים והזמן מחה
ובכה בזמנך גם,
ממך נשרו הדמעות לבסוף,
על שפתיי היו פתיתים
כפועות.

בצוקי העיתים ראינו והיינו,
בכוחה של דמעה מלוחה,
בעיתיה נבראו וניראו צוקים
נמסים.

והזמנים צובעים פרח ארגמן
יחיד
ושושן לבן שהחליף גוון לדם האדם
ושמיים הולכים ומתאחים
ובאים ומרחפים לפני המים
כבראשית.

ולאן נלך?
אחר כל המראות, לשם:

להיותנו

ברוח נשמת מאודנו,
פעימות הדם.

אני בגבעות הכורכר,
לנוף המוכר לכפר

ואת לפריחת התפוזים
לנופים האוחזים בשמלתה של ארץ
דורות רבים
באהבתה

כשאהיה זקן אם לא אשכח,
ביני לבין מה שאהיה,
אלחש על הזמן בגן של עדן.

אגיד,

פעם עמדתי איתך בארץ לא לי
ולא לך
פתיתי נפשי באו בך
ונפשך עברה
בגזרים שבתוכי

וראיתי זוהר מלאך.

הילתך עוד שמורה בזכרוני,

שואלת בלילות הרקיעים הנבקעים,

ששלג נופל
ואפל
שלומך.

הגרסה בהמשך, אינה שונה במהותה מגרסה לעיל.
מלבד שהיא מטפטפת ונושרת באותיותיה לעבר שורותיה.

גרסה הנטועה במימד ומרחב ששורשיהם העמיקו.
נמצאתי חייב-מחוייב לראשוניותה.
אם קרא הקורא בראשונה, ראה הכול.

שלומך

ביערות השלג הנופל
נבוא ונראה
מראות
של אורות
את הזמן הקולח
וירח
שוקע וטובע
בקרניו הקרות
ושמש נופלת
כעולות
על פניו המצולקות
וקרניים
אחרונות
מלבינות
הגשמה
בשתיקות

את מבינה...

היום

הנשמה
תקרע ברקיע
בקיעים
קרעים
אחד ועוד אחד
בשחרית
ומנחה וערבית
בשבעת
העומקים
באחרית
תבקע רקיעים
ותבוא תרחף
בין שני הרים
משבועת
הכוחות  והנדרים
הלוקחים איש ואישה
וכורכים ותולשים
ומשליכים לדרכם
לדעתם
להיותם
שם נעמוד
ניצבים
נבוכים
והכוכבים
מעידים
שנקרעו השמים
לחללים
ואנחנו נופלים
משאלות
לאור עיניים לטושות
משתאות
ביערות השלג הנופל
יפרחו השתיקות בצעקות
וההד
יצבע פרחים
מתרדמת חורפים רבים
ויעיר

איכה
נעמוד
טרם זריחה

נבוא
שני כוכבים וליבתם
נדיבים
ניפול
נמזוג חומנו
במאורות
נחמם ירח ושמש
וננחם
נוגות
עד תכלה ליבתנו
ותגלוש
מלוע
לבנו
וניקרש
ונתגבש
מבזלת נוזלת
וגצים
זוהרים
בלילה אפל
ביערות השלג  הנופל

את תעמדי
בשמלתך שזורת
כוכבים
ואריג דק
יחצוץ בדברים
ונחצוב
בעור
והקור והכול והקול
פעור
זמנים ברוך בואך

ונלך

הילתך באביב
תבוא כתור
תמס
את שהעמיס הזמן
פתיתי שלג לבן
והקול יעלה
ביערות השלג  הנופל
אוושת הפלג
האוגר הצובר
וסוגר מעגלים
מים חיים
ונעים גלים בזמנים
וימים רבים
ראי
בהתמד נהרתו
בותר
הר  לשניים
עכשיו גם אם
הקור
יעבור מכפות רגלייך
עד הקול
עוד
נרעד
ונבער
עד גזרים
ותכלה האש

בהולכי
אמחה כתמים של פחמים
ושמלתך  שוב תנצנץ
פעמים פועמים
ונזכור עד אין קץ
זמנים אחרים

שהיינו שם
מונחים
והזמן מחה
ובכה בזמנך
גם
ממך נשרו  הדמעות
לבסוף
על שפתיי כפתיתים
ופועות
בצוקי העתים

ראינו
והיינו
בכוחה של דמעה
מלוחה
בעתיה
נבראו ונראו
צוקים

והזמנים
צובעים
פרח ארגמן
יחיד
ושושן לבן שהחליף גוון
לדם האדם
ושמים הולכים
ומתאחים
ובאים ומרחפים
לפני המים
כבראשית

ולאן
נלך
אחר כל המראות,
לשם:

להיותנו

אני אשוב

לגבעות הכורכר
לנוף המוכר

ואת
לפריחת
התפוזים
לנופים
האוחזים
בשמלתה
של ארץ מובטחת
דורות
רבים
באהבתה

כשאהיה זקן
אם לא אשכח

ביני לבין מה שאהיה
אלחש
על הזמן
בגן של עדן
אגיד

פעם עמדתי איתך
בארץ לא לי
ולא לך
פתיתי
נפשי באו
בך
ונפשך עברה
בגזרים
וראיתי
זוהר
מלאך

הילתך
עוד
שמורה
בזיכרוני

שואלת
בלילות
הרקיעים הנבקעים
ששלג נופל
ואפל


שלומך