הערב היה מעיק,
צל עץ התות
היה חפוי מעל ראשנו
פירות העבר הכתימו חולצות לבנות
רבות של שבת
גזעו הכרות עמד בינינו
גם הזמן הרב שחלף
בשתיקותיו הכביד
השרב נטף כטיפת שרף והקפיא
עוד פרפר בסף השפתיים
כדבר מה שלא יעוף עוד יותר רחוק
מבין שנינו
מה שהיה אמור להיאמר בקול רם
נלחש שם ונאמר מוצמד
כעל עור מעובד
קלף דף העבר שחלף
הוטבע בחותם
על היותם
ועל היותי
ההברות האמירו מעבר לצמרות
הגירו מחלב החולף
והצמיתו בחבל העבותות
בגמר הדעת
ככלות הכול בקשרים פרמנו לאט
בהשלמה שלמה שחידדנו
מדקרות זהירות לעיתים
קודחים חרירים זעירים בצל
קרניים חילחלו מפשירות
לפשרות כתבשיל קדוח
ודלוח בפשרים כשרים
התוודענו
בתודעתנו על הדברים והמעשים הידועים
שלא נשנה דבר שעבר
ומעתה לעתיד יתמיד יעיד בינינו
ממד יחיד
רצפת צפת הקרה תעתעה בנו
חם היה שם
דבר מה
בקע מהאדמה
ומהבטן
"לא קם והיה כדבר הזה" אמרת
השיחה הלכה בין הקדושה שנזנחה
ונשמטה מידי
ואיה הלכתי אני נוטש דבר אביו
איכה ככזאת
היה
התימהון תקתק בינינו
שעון חול הגיר וספר גרגיר ועוד
ציר מסועף המתיר שעריו
וחורק עד שנפתח
עיקש עמד הזמן על מהותו לזרום ויהי מה
מכאן לגן זכרונות לפאת השדות
זיעת הלחם והצירים הסובבים
וכאב הפרקים
כמבקשים מרקותיי להקשות על דעתי בשאלה
שחזרתי או בשעל נוסף הרחקתי
שבאתי כך
בעיניך הייתי שפוף, גלוח פנים למשעי.
ואני ראיתי אותי
מסיר שנים סרוגות מנפשי
גלוחות מפאות
ושארית המעשר
באין תשובות מלאות הגואלות מחובות
הסתכלת על החזות
אמרת שבאתי בעדות מלאה
מתריסה ללא חוט המשי והטלית
בין לבין עלתה התכלית
מי יחליט בעבורי
בעבורך ועבור אמי זוגתך שאהבת בכל מאודך
היה שם דבר מה באוויר שנפל עם הפירות האדומים
על האדמה
והירושה
כמו ידעת קרב יום מותך
"המשק שם,הבית כאן לא יימכרו
כל עוד אמך בין החיים"
"האחים שלך שיהיו בריאים מלבד תפילות ולחשים
מעולם לא נטעו עצים"
ממול ראינו את העץ הסמוך
שבלילות היו חוזרים ואוחזים בענפיו העטלפים
מעולם לא הצלחת לגרש אותם
ואותי להשאיר עטוף בכיסוף לציווי חבוי מבנתי
שהייתי צוחק ואומר שהם עופות
ככל הציפורים
התעקשת שהם יונקים טמאים
שהוולדות שלהם מעיקים
על מעוף קדושת המלאכים
ככל שקרב יומך לאלוהים השלת קושי
שפעם היה בקושי אפשר לראות מתוכו שמא נשר
מתרי"ג גרעין אתרוג
עכשיו המשלת על העטלפים משל חיובי
"ראה אותם גם הם יודעים ביתם"
באווירה הזו האחים הסתגרו בחדרים
ממתינים שתשיב לראשי את הכתרים
האבודים או תנשל לעולמים
מכל כסות עורי
המבטים שלך היו ממוקדים
נפלו לעבר הסנדלים.
לא ויתרת גם ברגעים שהיו בינינו עומדים וגועים
"אלה סוליות שעונדות נשים"
" לא ינעל איש מדרס אישה"
השעה עמדה קשה בינינו
רציתי לספר לך מעבר לסוליות
שחוקות
על החום והיבלות הנעלים הגבוהות
שאיתן צולעות שנים האצבעות
וכפות הרגלים מצמיחות יבלות
שבאלה הדקיקות
דווקא דבק שם כינוי המרחיב לבב
שאתה אוהב
"סנדלים תנ"כיות"
אבל שתקתי
שמא תהרהר שעודני מחלל בסוליות מהויות
גם אתה שתקת לאורך השנים
באותם ימים שבאתי עם המדים
היית מתבונן מהורהר כאילו לקחתי מאלוהים
את חרב הדמים
אבל הימים חוזר
עודני אומד בדברים
ועומד על דעתך מרוחות פרצים
מה שלא אמרתי לך כבר לא ייאמר
אתה מת במובנים שבנים זוכרים
את העיקרים הנחוצים
וגם את הקווים שנחצים
ראיתי מילים שיצאו מתוכך
בקול תוכחה
שלכבודך שתקתי
ובראו בהיותי מגדלים צריחים ומקלטים
בתהום הווייתי
שוויתי משם מילים
שהייתי חונה בתוכן
מפצח את צופן תהודתן
ובוקע ממהותן אור גנוז
מחלחל בנקבוביות העור
זמן הגן האבוד קראתי אליו
בייחוד רב
שם שקט המענה
ששם הייתי באדיקות בוחן בפתיל סיבי החוט
ואתה בידך ממולל
בפתיל זקן לבן
היית כאן יושב מולי בבוסתן
רעם הדברים
הד המשפטים
עוד מתגלגל וגולל
ירושה שהותרת לבנים תלמידי חכמים
שראשם בכיסוי
ושלי בגלוי
האחים בדפים חתומים
מעולם לא הבינו מה היה ביני לבינך
אני ידעתי שלא אהבת
פני הלב הנשרכים
בכל מאודך בלבבך
רעיון בית האבות הלם בך
שניים שגידלו שבעה שישה חכמים
ואחד שיצא כדבר הסביבה לדרך תועה
סוף הדברים נותר צרוף
שישה יועצים לא העלו פתרונות
כיצד עוקפים מסמך הלב החתום
להד תנודות עטלפים
עכשיו נותר ממתין עד לבוא העטלף הראשון
מכאן הדרך ארוכה למשק בשפלה
שאמי עודה יושבה בבית נוגות
ממתין לטכס הנצחי
שתצמיד נשיקה צידה לדרכי במצחי
צפת וקולה וקולך עוד ילפות
בדרך המתגלגלת
מעלה זיכרונות בנים המחיים ומעירים אבות מתים
וכאלה היכולים להמית את אם הבנים.
על דמים
