[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדם קדם
/
שאלתיאלה

התיעוב שרחש כלפיה היה מופנם, בינו לבין עצמו לכאורה נח, מבלי
ששולי תבחין כיצד צמח והתעבה לכדי אי-יכולת להכיל את נפשה בו
עוד. התקשה להכיל את המעשה האחרון שעשתה מיד עם מות שאלתיאלה.

נחרץ, אסף את מעט מיטלטליו, שלוש מזוודות ובשלישית נותר מעט
חלל.
לא צבר יותר מתכולת חפצים אלה, לאורך כל  שנות חייו. בפעם
הקודמת הספיקו שתי מזוודות כשעזב אישה אחרת ואהבה שהתפוררה.

הוא הסתכל בקשת המקומרת העשויה מאבנים חצובות מסלע ,בכיפה,
בתקרת הבית הערבי הישן, בשנים בהם התגוררו יחדיו. תמיד היה
חושש  שבכל רגע המבנה הזה עשוי לקרוס.

מעבר לקיר העבה התגוררה שאלתיאלה. יהודיה קשישה, יחידה שנותרה
מבין תושביו של הכפר. בת כפר ערבי אשר התגוררה בעיבורו. לעיתים
קרובות היה מהרהר כיצד שרדה,ומשיב שאולי עצם היותה אישה בודדה
סייעה בדבר. ואולי על שדיברה ערבית והייתה מעורה בחיי הנשים.
לימים יתגלה בפניו סודה ונסיבות חייה יצטלבו בשלו.

שש שנות מסע על פני ארצות  שונות היו נחוצות עד שהתעלומה תגיע
לכלל פתרונה. מסע בתוככי תולדות חייה,בתוככי נפשה, אט יפרשו
תהפוכות חייה בפניו.  
השנים הללו יכרכו בעבותות את נפשו בנפשה. שנים בהם ינטוש
אהובות, יחליף בתים,יעזוב משרות, יסב עגמות נפש  להוריו, יעשה
שימוש במשאבי מידע חסויים בניגוד להיתרים ולהנחיות מטעם
מעסיקיו.

משאלת שאלתיאלה תחלחל בתוכו עומדת נאחזת בידיו ואינו מרפה.
השפעותיה יהפכו באורחות חיו למשימה בה ידבק, מרוץ  נגד מחוגיי
הזמן  מבלי שידע בכל אותה עת אם תתבהר עד לכדי פתרונה או
שיקדים מות שאלתיאלה, משאלתה האחרונה.

הוא הכיר את גרעין סיפור חייה. על דעתה לא הרבתה לספר, מאותם
בודדים שהיו תוהים וחודרים לצנעת חייה ומהמעט שענתה לשואלים
הצטייר סיפור חייה מקוטע גדוש בתעלומות. עתות חייה בין השכנים
המוסלמים, כך הסתבר, החלו טרם הקמת המדינה בזה הכפר שלימים
יהפוך כפר אומנים.
שאלתיאלה לא דיברה סרה בבני הכפר ,גם שהיו ורצו לשמוע מפיה
תיאורי התעמרות  מצד שכניה הערבים דבריה היו הולכים ובאים בהם
שבחים.

"גם איש לא נשא ידו ופניו להכביד על אורחות חיי, גם לא במילה,
שיש בה לפגוע ברגשותיי," סיפרה  "גם כשפעם השליך ילד ערבי
פרחח, על חלוני פרי לימון, המוכתר זימן את הוריו ונזף בהם על
המעשה. מעשה שבזה הכפר, הסביר, לא יקום ולא יהיה, וחייב את
הוריו לסחוט  כתמורה, תריסר כדי חימר מלאים מיץ לימונים. וכך
היה מאז. ולמעט הדבר הפעוט הזה, איש לא בא להרע  בנפשי ובחיי,"
סיפרה אז, מדבריה עלה כי רחשו לה הערכה וכבוד.

במלחמת העצמאות, כשנכנסו כוחות עבריים, מתכננים  להחריב את
הכפר, ברחו כל תושבי המקום. באותה עת, אספו החיילים את
מיטלטליה, רצו להעמיסה, לגרשה ככל ערבי וערביה, שנותרו פליטים
אחרונים בכפרים העוטפים את מבואותיה של ירושלים העברית.
הכל נדהמו כששאלתיאלה, דיברה אליהם בעברית מקראית-קדומה, מציגה
מסמכי קושאן על זכויותיה בחדר וחצי של חורבה שעוד עמדה על
תילה. סיפורה הגיע לעיתון. נכתב שם, אודות יהודיה יחידה החיה
בכפר שננטש, ואם יש אחיזה וזהות יהודית, מיד הבינו שאת הזכות
לרשת את הכפר אפשר. ישבו פלונים אלמונים בממשלה הזמנית,
הסוכנות היהודית, הקק"ל מסקנתם ודעתם נאחזה במחיר כוחה של
אחיזת  אישה יהודיה שלה חדר וחצי בחורבה.הכפר לא עבר לרשות רשם
נכסי נפקדים.

החורבות הוצאו בסוף שנות השישים לאכלוס אומנים. חוד החנית,
אחר-כך אמרו, יבואו משפחות יתרוצצו ילדים, תחילה אפשר ויסכימו
להתגורר בחורבות תימהונים, אומנים.
עם השנים הפכו הבתים כטירות וארמונות, נכסים ששווים הרקיע
שחקים.

גם הוא והאישה שאתו חתמו על ניירות . קבלו מחצית החורבה שגבלה

בקיר בית שאלתיאלה. אלא שלהם בניגוד לשאלתיאלה, שלא טרחה
להסדיר את זכויותיה במקרקעין  מצויות היו בניירותיה המצהיבים
אותה ניירת הכתובה באותיות ערבית בשפה התורכיתשלא נרשמו בניהל
מקרקעי ישראל . זכויותיהם נרשמו במנהל מקרקעי ישראל כדין. ועוד
נכתב זכויות מאה ושמונים מטר אדמת מנהל בצד הבית, צד שרישום
הכיוון לא הוגדר.



יחסיו עם שולי האישה שאיתו, לא מוסדו בחופה וקידושין.למורת
רוחם של הוריו היו היחסים. היו נפרדים תקופות וחוזרים,
מעגלים.
בגיל 23 , עת פגש בה לראשונה אחיו אחיותיו בגיל זה היו נשואים
וחלקם היו עסוקים בעוללים, ונותר בעיני הוריו כמי שלא הגשים
ייעודו. שבע שנותיה העודפים על גילו  הגבירו את אי-הנחת בנפש
אימו ואביו, גם ששתקו לרוב היו הדברים ברורים היטב מהמבטים
המתעלמים,  הפנים, השכיל דעת זאת היטב. מפעם יחידה הזמינה
להתארח בבית הוריו זה הספיק. התארחה שישי ושבת את שחשו הוריו
אודות פשר הקשר, ביטאו בשתיקה מתמשכת עד צאת השבת, אלמלא היה
יום שישי ומקדשים, הבין ספק אם אביו  היה מפטיר לעברה בשעה
שהשיבה את כוס היין לידיו "שבת שלום". לימים, בשעה שעלה לצפת,
בית הוריו פנה אליו אביו, בשלושה דברים. וחתם דעתו על טיבו של
זה הקשר,  ושנים בזה הנושא לא הוסיף דבר על  שאמר:
"יאיר , איש ידבק באישה בחופה וקידושין, שנות חיי עלמה לא
תהיינה עודפות לשנותיו חיי עלם.
חייה איש עם אישה יבואו  אורחותיהם מקדושת חופה כשרה כדת משה
בישראל . היא אינה מבני העדה".

את ערכי אביו הראשונים ידע והכיר היטב. גם ידע מתוכם באים
ויהיו יוצאים  כלל העיקרים. באשר לעדה הרהר כיצד?

-"הן  רחל בעלה  אשכנזי והנכדים מה הם, ספרדים?"
שאל וחייך מקנטר באביו,  שאהבתו הייתה כרוכה בנכדיו עד כדי
שהיה משתטה בשיגיונות עוללים עמם.

-"אישה ספרדית תמיד ולעולם ראויה תהייה לאשכנזי הרוצה לייסד
בית על ערכים יהודיים."
קולו של אביו עכשיו נישמע נחרץ. היה ברור שאין כאן מקום לדיון
ועדיף לסיים את הביקור באווירה של נחת, ללא ויכוח שאין בו
תכלית. אלא שאביו שב אל הנושא והעניין. דברים שיזכור ויעלו
ויצופו לאורך ורוחב כל שנות קשריו עם שולי.

"אשכנזיה ועוד כופרת שעיניה אינן מושפלות, הלוכדת מבטים ומעבדת
בהבנתה ואינה מסירה אישון עיניה תחילה, משכילה דרכיה המשתרכות
מדעת עכו"ם כך ראיתיה".

בערב שב לירושלים. שולי חזרה "מבית האומנים", מערב משולב
בתערוכת ציוריו של יותם עם מספר משוררים מידידיה, שהקריאו פרי
עטם ומתוך סיפרה האחרון הקריאה שלושה שירים.
הייתה נלהבת :"גם יואב, כתב המקומון, התחייב לפרסם כתבה אודות
האירוע
ואמרתי  לו," ציחקקה "לשבץ את התמונה שלי בהבלטה," זו הפעם
הראשונה שזיהה אצלה את הדחף שלא ידע שובע ויחשוף לימים רצון
לככב בכתבות המקומונים .ואכן  תמונתה נשקפה מעת לעת מעל דפי
העיתונים. היא הייתה אוספת וגוזרת ומצרפת גזרים קטעי עיתונים
מאגדת לתיק  המתעד נפלאותיה .



עד יום בו פגש בקפה טעמון את "קאזה" לא ידע קורותיה, גם לא את
עברה ממש, אלא מדבריה היא.

הכינוי שדבק בצעיר היה על מראהו והדמיון הרב לדמות מהמחזה
קזבלן,
דמות אותה גילם הזמר יהורם גאון. אלה שבניגוד לקומתו הנמוכה של
יהורם גאון, קאזה נישא בקומתו לגובה כמטר ושמונים היה מרשים
בהופעתו.
שנים מספר בטרם הכיר את שולי התוודע לקאזה, שגם הוא היה רחב
לב. אף הוא נשא עבר מרשים ומפואר עוד מנעוריו של מעצרים חוזרים
ונשנים, יחוס  פשיעה בתחום הסמים ועוד מיני פרנסות שאינן
מתיישבות עם התקנה והחוק.  שנים מספר דרכיהם הצטלבו במספר
אירועים, בשכונת מוסררה וביתר השכונות.
פעילותו במזרח ירושלים בין ערביי העיר והשכונות הערביות  כללה
איסוף מידע לזרוע ביטחונית חסויה. עברייני העיר-העברית, לא פעם
היו נחוצים לבירור אירוע רב-משמעות. התמורה הייתה עצימת עין
ומתן הגנה מהטרדתם ע"י משטרת ישראל וממפלג-הסמים, שהיה מכביד
ידיו עליהם במעצרים חוזרים ונשנים, מלמכור אצבע חשיש לצייר או
אומן .
הפעם, כשישב בקפה "טעמון", התיישב מולו קאזה "יאיר אתה עוד
מצוי בעיר? זה נכון מה שאומרים עליך ועל שולי?" שאל.
קאזה שילב שתי אצבעו, להמחיש את מה שרצה להביע-עדיין... והיה
מהוסס:

-"ואם כן...".
-"אז אם לא תכעס אספר אמת בלבד בעניין שולי" אמר "אני רוצה
ומאז שהדבר נודע לי, אפילו זה מפריע לי ממש."

-"ספר"
-" היא , מסתירה מפנייך. האישה הזאת המשוררת," קאזה היה
מהוסס."דבר, כל שאתה רוצה," עודדו.
ששמע קאזה, פלט אנחת רווחה "שלא תיפגע".
"אמרתי לך, דבר, כל אשר תרצה ובכול נוסח שתבחר"
" היא חולה. נימפומנית. משהוא שבין דמותה בין אויטה פירון,
לסתם זונה. אני פגשתי בה לפני שנתיים לפני שאתה...אם זה נכון
שאתה איתה...גרה אצלי," סיכם קאזה את דבריו שלא הותירו ספק,
לפרק חיים שהיה ניסתר מעיניו.
עכשיו הרהר בה ועל פרק חייה זה שטרחה לפסוח עליו מפניו. תיאורי
קאזה לא פסחו ולא חסו גם על נימותיה, גניחותיה, ואחר כך שהיו
עולות הצרחות
מילים דחוסות, גסויות הנאמרות בלהט היצרים, רגעים ספורים בטרם
רווח ופשה העונג בגופה. עכשיו החליט להתבונן, להקשיב
כאנתרופולוג. כמי שהדברים אינם נגועים בו ממש. יחקור יאגור
מידע, אחר-כך יעבד את רגשותיו, יפנים, ויחצין תחושות. הוא שלל
על הסף את האפשרות כי קאזה העצים, האדיר והפריז בתיאורי
האמירות והגניחות שגבלו בצעקות ממש. הרי הכיר זאת היטב וגם את
כתם הלידה שהיה סמוך לשפתי ערוותה, ידע את אותה תנוחה חריגה
שדרשה כי יעשה בגופה. בכל מגעיו, אהבותיו בעבר, לא פגש באישה
אחת שחפצה כי יעשה כך בגופה. והיא דרשה. נהגה לומר כי הדבר
מותיר אותה מיוחמת ימים מספר והעניין מונח במחשבה מעמיקה שיש
לתת לזה שאהבה נפשה מסירה מוחלטת של גופה.  התמסרות שאין בה
סייג, נתינה של כל פינה,  ניקב או איבר, גם אם אסור לכאורה
לבעילה בדין-תורה. בעיניה, מותר ואף מקודש באהבה, עינוג-הגוף
לחיבור שתיאר קאזה דבריו. גם בזאת נחתמה דעתו שאין בתיאורי
קאזה רבב.בלבו לא נותר ספק שאכן קאזה הכיר, ידע עד תום פינות
גופה, העדפותיה,
התנוחות, הגניחות, עוצמתן ופרקי-חייה. קורותיה החלו להתבהר
אודות השנתיים בחייה בהולנד. היא הרבתה לדבר על זיכרונותיה שם
והיה ברור כי תקופה זו הותירה בה חותם והייתה גם ראייה ממשית.
אותה חוברת, ספרון-שירה שידיד הולנדי הפיק למענה, כך תיארה
זאת. מקבץ משיריה אותם היא תרגמה מעברית לאנגלית.בפינת החדר,
אכן היה מונח הקרטון שהכיל כמאה חוברות עם כריכה אדומה.

בשעה שהיה מהרהר, וקאזה בוחן מה רושם הותירו הדברים, הזדקף,
מתח גוו כיוון לסיום השיחה ודעתו הייתה  שיעשה ויותיר חיץ בינו
לקאזה.
הבין כי אין לגברים נפילת מחיצות וקירבה גדולה מההכרה שחלקו
יצועה של אותה אישה.
עתה נמלך בדעתו להותיר התחושה עומדת ותלויה בניהם, או להשיב את
המחיצה חוצצת מרחק מדוד שאין מעורבים בהם ענייניו האישיים.
תפקידו לא הותיר לו כל ברירה: "אינך עוד מתגורר במוסררה".
לא,"  השיב קאזה.
"מה שלום סמי?"
"למה אתה שואל על סמי? מהיכן אתה יודע את שמו?"  נדרך לפתע
קאזה.

סמי  היה אחיו, בן העשר, של קאזה, הסיבה והגורם שגורש בעטיו
קאזה ע"י אימו מהשכונה והבית, במהלומות מכות נאמנות, אירוע
שהד קולותיו חצה את גבולות השכונה.

הסיפור הגיע גם לאוזני חוקריו, במשטרה ממקור מודיעיני ,שכן
לבית הוריו של קאזה. ממזכר שרשם רכז-המודיעין במפלג-הסמים,
נחשפה שיטת מכירת הסם ע"י קאזה.
גם אז לא היה ניתן להוליך מידע זה לכדי גיבוש ראיות משפטיות
להוביל להרשעתו בדין.

ניסיונות מפלג הסמים להניח על קאזה תשתית מוצקה,לגבש ראיות
המספיקות לכלל הרשעה, נחלו כשלון פעם אחר פעם. גם שנעצר והוגשו
כתבי אישום לבסוף והיו בטוחים כי יורשע, תמיד נחלץ ממשפטיו ללא
הרשעה.
פרקליטו הקבוע והמסור, עו"ד נאור כהן מבכירי הפרקליטים
הירושלמים היה עומד בפני השופט ותוהה, מה רוצים מזה האזרח שכל
דרכו אזרחות למופת. היה דורש את הגנת האזרח מהמשך הרדיפה,
וההתנכלות הנעשים ע"י המשטרה והיה מוסיף: "דברים מעין אלה
נעשים במשטרים חשוכים ואפלים," כמובן שמיד דרש את התערבותו של
השופט, תוהה בקול: "שמא ערכי הדמוקרטיה וזכויות האזרח
מזה המקרה יגרעו, לא יתאוששו..."

היה דורש  מיד לחדילת המשך מעשה העוול המתאפיין ברדיפה.
לחיזוק דבריו טען כי כל הנעשה ע"י משטרת ישראל נובע מאירוע
שדינו יהיה נישכח. מעשה-ילדות, משובת נעורים, כאשר במסיבת כיתה
נתפס קאזה עם פירור- סם שחלק ללא תמורה עם חבריו. מאז חלפו
שנים ואילו אלה החוקרים משועממים דולים נשכחות מעלים ופורסים
אותם היום.
לא היה הפרקליט נח עד העלה וצירף גם טענה אפשרית: שאם היה
זה קאזה  תושב רחביה העניין היה נישכח מזמן, אך בשל היותו תושב
מוסררה הוא נירדף עד היום.

בנוסף, נהג להאשים את מפלג הסמים שאינם פועלים וממלאים ייעודם,
המעצרים החוזרים ונשנים של מרשו, מבזבזים תשתיות העומדות
לרשותם.
היה מניח עצמו מודאג לכספי-הציבור, ועורך שווי מחיר ליטר בנזין
שצרכה ניידת-המעצר, עורך ומתמחר שווי יום עבודתם של אלה
השוטרים העסוקים בהטרדת אזרח-למופת. היה מציג ומניח עצמו מודאג
בפני השופט מהשחתת כספי משלם המיסים שכך נעשה ולסיום, הייתה
תמיד מסקנתו כי רצוי שיפנו ממרצם לעבר עבריינים ויחדלו לרדוף
את מרשו, העוסק בפעילות חברתית ושיקום נערים.
ככל שנחלץ ללא הרשעה, היו החוקרים נחושים לפצחו כאגוז  ולשולחו
אחר סורג ובריח.
עתה היו יושבים האחד מול השני. קאזה בוחן מה רושם הותירו דבריו
אודות שולי.

והוא נזכר בחוקרים המתוסכלים המוצגים נלעגים כל-כך. עומדים
לנוכח ההאשמות פרקליטו של קאזה, ובכל פעם קאזה משתחרר מהמעצר
כעבור יום או יומיים.
מחייך את חיוכו היפה לחוקריו ובמגרש הרוסים הייתה ממתינה אותה
מכונית מפוארת, שלמפלג הסמים לא היה ספק למקורות הכסף ששימשו
לרכישתה. ולא זאת בלבד, אלה שבכל פעם הייתה אוחזת בהגה נערה
יפה אחרת. הם היו מתפלצים.
כך הפך קאזה ליעד. משימה שבערה בעצמות החוקרים, נחושים בדעתם
להובילו מאחרי סורג ובריח. הדי המריבה שפרצה בינו לבין אימו,
מצאה דרכה לאוזני חוקריו תועדה במזכר מפורט. מהמזכר עלה כי
לקאזה מעולם לא הייתה נגיעה בחבילות הסם, היו לו בלדרים נאמנים
ותמיד מתחת לגיל האחריות הפלילית. כך עשה גם שימוש באחיו
הצעיר. הדבר נודע לאימו שנטלה מגב והחלה לחבוט בו בעודה צועקת.
לא מותירה גידוף שלא השמיעה באוזניו,
בשעה שחבריו היו מצויים בסמוך לבית והיא חובטת בו שוב ושוב.  
למשמע הקולות עלו השכנים והחברים, צופים במחזה כיצד מרסל אימו
שכל גופה מחצית מגופו, מנחיתה מקל של סחבה. הוא אינו פוצה פה
והיא בשלה ללא-רחמים:
"תצא מכאן ואל תחזור!"  צעקה "לא מספיק שהוא מתעסק בזה, הוא גם
משתמש באח שלו!" זעקה לעבר השכנים  "לבית הזה לא תיכנס!"
המשיכה, חפנה צרורות בגדיו והשליכה מהחלון חבילות.

כך גורש קאזה מהשכונה, על-פי יודעי-דבר. ובאותה שעה שהיו חוקרי
מפלג-הסמים נחושים בדעתם לגבש ראיות כנגדו. מבטיחים לעצמם כי
הפעם לא יחמוק ממאסר ממושך.בעת הזו,הגיע תיקו של קאזה באקראי
לשירות הביטחון הכללי ונפרסה עליו חסות.

הטיפול בקאזה הופקע מידי ממפלג הסמים. בשל מידע לא מעובד, על
קשריו החברתיים של קאזה עם ראשיד תושב מזרח ירושלים.
עכשיו היה עליו להבהיר לקאזה מידע מביך בתחום הפלילי, בשעה
שהבין קאזה שהחרפה שערכה ושעשתה לו אימו בצירוף המכות.
קאזה היה נבוך משהו: " טוב יאיר,"  אמר "אני סיפרתי כי חשבתי,
כמו שאומרים,שאכן אתה איתה. אבל זה עניין פרטי שלך," לפני שקם
סינן  "גם בדברים הקטנים האלה אתם מתעסקים...מריבה
משפחתית..."
טרם נתק עימו מגע עין השיב:

-"מי כמוך יודע, הדברים הגדולים מתחילים בעינינים והקשרים הכי
זעירים"..



עכשיו נזכר בבקשת שאלתיאלה, בקטניות שיש לקנות ובפתק שהיה מונח
בכיסו.
בשעה שיצא מפתח-הבית, והיא בשעתה שעת ההרהורים הייתה יושבת על
כסא עץ נדנדה. כסא עתיק מגולף בעיטורים הבחינה בו וקראה:
"יאיר, אם הנך בא עד העיר ולא יהיו הדברים קשיים ושב אתה בערבו
של יום. בשוק בטבורו מוכר דגנים, תבלינים," ביקשה גרגירי כוסמת
וחיטה גרוסה בינונית שאינה גרוסה דקיק.
רשם במדויק לבל ישגה שנית. ידע כי הנה מקפידה בסוגי הדגנים
וחשש למבע פניה בשעה שזכר את עיניה שהיו נכלמות מאותה אריזת
האורז בת הקילוגרם
שרכש אז. מאותה עת, זכר שיש להקפיד-ששעועית חומה והאורז העגול
שיהיו מתפזורת. הוסיפה להבהיר: "יש אותם בשקים חומים. בבואך שם
תיראה."הוציא את הפתק, ועיין ברשימת המצרכים.
בשבוע זה שאלתיאלה הייתה בחסותו. חסויות שחלקו בניהם הוא ,דן
הצייר, נועם הפסל וביקשו לצרף עוד מספר תושבים שיחלקו הטיפול
בקשישותה, בבדידותה של שאלתיאלה גם שהיו כאלה, שהביעו הסכמה לא
התמידו בה יותר ממספר ימים,  
ונזכר שעוד יש להשלים התקנת מעקה אחיזה במקלחת. בשיחה שניהלו
ביניהם חששו שתחליק וחלילה תיפגע.בגילה המופלג היה ברור פגיעה
ולו קלה עשויה להחריף את בריאותה הרעועה ממילא.

התקנת המעקה נפלה בידיו. בשעה שהיה מתקין המעקה, התבונן בכיפת
התקרה המעוגלת. בקיר החוצץ, המסתיר את מחציתה הנמשכת ובאה לתוך
ביתו. עתה הייתה גלויה לעיניו מחצית הכיפה החסרה ,הנמשכת לתוך
אותה חורבה שרכש ושיפץ. ההשערות עלו והתרוצצו בראשו לפשר
המחיצה ובפרט אופייה של אותה הבנייה שהייתה מטויחת בבוטות
ואינה משתייכת ליתר אבני-הבית החצובות מסלעים, כמו נבנתה
בחופזה. הבית הזה נחצה לשניים, נפלה בו המסקנה. הידיעה באה
וחלחלה.
מפאת-כבודה והיראה שרחש לשאלתיאלה וגילה המופלג, נצר הרהוריו
גם שסקרנותו עמדה על קצה לשונו לשואלה. נמנע מהעלות בפניה
תהיות על עברה ועל חייה. כאן, בזה הכפר, נותרה תעלומה מנקרת
חידות בלתי פתורות גם שלפתע נתבהרו דברים וראה את חלקה החסר של
אותה כיפה. הבית עלה ונגלה בפניו כשתי חצאי תמונה קרועה
שהתאחתה לנגד עיניו ועדיין חייה היו בגדר תעלומה .
ניסיון להעמיק בקדח עיקמו את המקדח. מלאכה זו ראויה היה שיעשה
נועם, הירהר, מלאכתו באבנים ,מעלה מהם דמויות פנים, חשב, בשעה
שהחליף את המקדח בנוסף.
שאלתיאלה עמדה בפינת הבית שם היו מונחות שתי פתילות ישנות. על
פתחן הניחה שני סירים כסופים והרתיחה מים. על קרש מעץ-זית
מלוטש, השתקפו טבעות מרהיבות כשנותיו של העץ. הטבעות משכו את
עיניו בשעה שהניחה מיני עשבים וקצצה. לפתע הפנתה אליו מבטה
וסימנה לו בידה לבוא. היא החזיקה
בספל מתכת בוהק משקה-זה היה המיץ הלימון . משקה זה מעשי ידיה
של שאלתיאלה. הירקות הכבושים ,החמוצים יצא שמם למרחוק על כך
הייתה פרנסתה. היו באות  ועולות אליה נשות-הכפר. תחילה, הייתה
רוקחת בחבית עץ ויוצקת בקבוקים ומניחה מסודרים. גם הוא היה
מנסה כיתר העולים לביתה לשלם שווים בכסף מלא. שעה שביקש לרכוש
שלושה בקבוקים כמנהגו לסוף שבוע
ולהניחם במקרר להתקרר, היה ניטש בניהם מאבק ממושך ועומדת
בסירובה לקבל תמורתם והייתה עולה מבוכה ולא מצליח להניח בידיה
תמורתם היה הדבר טכס שלא תם . עד ליום אחד בו נתנה דבריה
נוקבים, חכמת-עולמה נחה בו ודמותה צפה מלוא-עוזה ונגלתה: "
טרחתך היא ותמורתה שתתקבל..." והוא היה מדבר על ליבה והיא
משיבה: "אינני נוטלת ממך ולו מטבע שחוקה..."
הדברים היו חוזרים מעגלים עד אין סוף. גם שבאחת השבועות לא בא
אל ביתה היו הבקבוקים מונחים בפתח דלתו כמו תשורה. עד אחת
הפעמים והוא נמהר אליה החלטי: ""לא אשתה ללא תמורה! " הניח את
הבקבוקים.

"יאיר," קראה אליו, קולה היה מפויס "נעלבת אנוכי כל הטרחה שהנך
טורח ומרובה כלום הייתה בי תמורה לתת בידך? ומונע הנך גמול
יכולתי להניח בפנייך גם לו כחסד,רצונך יהיו מעשיך בפניי, כך
מרחמים?"  

עיניה היו נוקבות אפורות ירוקות והצבעים כמו התחלפו ונתנו
בדבריה משמעויות נוספות: "קח ואל תוסיף..." בעיתוי של מיץ
הלימון הזה נחשפה בפניו דעתה . להערכתו המיץ היה מתכון שהכיל
קליפת פרי לימון מגורדת דק ,ואת תוכו של הפרי הייתה מרסקת
במכבש עץ. מסננת, וטיפות אחדות של תמצית מי-ורדים. בוחשת אבקת
סוכר גם.  על אף שהייתה ידועה המרקחת לא עלה בידיי איש לחקות
את המשקה שטעמו המתקתק חמצמץ מתוק וארומה של ורדים נותרת בחך
בתום כל לגימה. לעיתים היה מהרהר שמא היה מרכיב נוסף שעל זהותו
שמרה סודו והוסיפה בהסתר, ובין שזה היה המינון המוקפד ששמר על
המתכון הסוד נותר אחוז בידה.

בשעה שסיים את התקנת המעקה ולגם יתרת המשקה, הבחין בשאלתיאלה
מבטה היה שונה:
"יאיר," קראה אליו, קולה היה אחר מבטה מצועף קמעה טרם ענה,
פנתה אליו בשנית: "אנא שב..."



סמוך לחלון עמדה שידת עץ עתיקה מתוך מגירה הוציאה מעטפה, שאף
היא הייתה עטופה במעטפת נוספת עשויה צלופן עתיק. היא החלה
פותחת אותה, אצבעותיה רעדו ,וניכר כי מאמץ רב מושקע במעשה.
עיניה נחו על המעטפה
בשעה שהסירה שכבות זו אחר זו של ניירות רכים שרקמתם צמרירית
מאותם סוגי נייר הנועדים לשמר דבר עתיק ורב ערך. עתה נגלו
לעיני יאיר, ארבעה תצלומים דהויים מצהיבים, בשעה ונשלפו
התצלומים מתוך תוך כלל המעטפות והיו אחוזים בידיה עיניה פגשו
במבטיו.
"יאיר," פנתה אליו "מזה ימים רבים, משנודע ועלו בפניי מדבריי
מנועם, הבנתי שהנך מצוי בחקר נסתרות,  בקשתי חסד מעמך..." קולה
הפך מהוסס וסדוק "לפני כחמישים שנה ומקצת היה הדבר. מעת ההיא
זמני עמד מלכת..." לפתע עצרה דבריה וכוונה מבטה נוקב לעיניו
"אשאל ממך, וכלל אינך חייב להשיבני בהסכמתך," אמרה לו.
"אם יעלה בידי ואפשר אין אני רואה מדוע לא אתן הסכמתי לכך,"
ענה יאיר אך
עתה נדרך וחש כי דבר מה הנצור בליבה ,יבוא יעלה יתגלה לפניו.
סקרנותו אודותיה שלא היה בידיו להסתירה ,עתה נשקפה מעיניו.
משהבחינה שאלתיאלה בכך, המשיכה בדבריה קולה נותר סדוק ועטוף
היה בסערת נפשה. גם כשניסתה להשוות קולה ליום האתמול לא עלה
הדבר ובא וגבר בקולה.
"הלכתי כלכת אישה אחר איש, עד בואי באחרית כאן," אמרה בקולה
הרך "בוא ראה..."
קרב ועמד מאחרי גבה. לעיניו נגלו ארבעה תצלומים שנעשו בעת
אחת.
מתוכם ניבטה דמותם של גבר משופם ,החובש תרבוש ולבושו הדור. על
כיסא מעץ ישבה אישה צעירה יפת מראה - זו הייתה שאלתיאלה. הוא
זיהה את תווי-פניה מיד. על ברכיה היו ישובים שני ילדים פעוטים
האחד בן זכר, הגדולה מבין השניים הייתה ילדה פעוטה. שערה קלוע
שתי צמות, היא מחייכת אל המצלמה ויופייה בולט, כזה של אמה.

"בטרם הלך, לקח עמו אותם..." קולה נסדק. נשנק. לפתע הבחין,
בדמעותיה זולגות ויורדות ובאות בחריצי קמטי פניה. בכי שאלתיאלה
לא נשא קול, באחד נגלה בפניו סודה ומכאובה שנשאה עשרות בשנים,
גם הזמן הרב מאז שחלף, לא הקהה או שכך ולו קמעה מסערת-נפשה.
פתע פרצה נוהרת בדמעות זולגות. שתיקתה בשעתה זו, הייתה רועמת
באוזניו מכל קול נהי ששמע מעודו.
התמונות הציפו בו תהיות מי האיש אחריו הלכה, עד בואה לזה הכפר.
השנים, שרידותה כשהיא מבודדת מבני עמה. חושב כיצד היה כי ילך
יחד עם ילדיה ,ומצידה לא יהיה מענה ,וכיצד ומאי-מקום באה יחד
עם האיש לזה הכפר.
ובניי משפחתה היכן? מה היה שעשרות שנים איש משארית-בשרה לא בא
לבקרה?  שאלות הציפו אותו באותה-שעה, והרהוריו נושאים אותו
,לשרטט דמות בניה בעיניי רוחו. כיצד יראו בעת הזו, בשעה ודיוקן
פניהם נשקף מתצלום עתיק ואמם היושבת על כסא אוחזת בידיה
כברגעים אחרונים בחיקה מונחים ולא עלה בדעתה גודל אסונה הרובץ
לפתחה. אך זמן קצר יחלוף ,ומעגלי חייה וחיי ילדיה לא יבואו זה
בזה עשרות בשנים. מידיו של האיש העומד לצידה, אחריו הלכה כלכת
אישה אחר איש.  בעודו מהרהר בכל אלה, קמה שאלתיאלה באחת מזגה
לספל את מיץ הלימון.
"קח," אמרה ועמדה מולו. דמותה, כפי שהכיר מימים, החלטית
ודעתנית.
התבוננה עמוקות בעיניו. מבט אותו הכיר משעה שנעצה אישוניה
הנוקבים כמו הייתה מניחה משאלה באבניי הכותל העתיקים.
ואז אמרה: " גם את המעט המתאפשר וגם זה תעשה שזמנך בידך איני
רוצה להיות טרחת הזמנים על צווארך".
"אין כלל טרחה..." מיהר להשיב והוסיף "אלא שאין דברים מעין אלה
באים באחת. ימים רבים עשויים לחלוף וגם אז, לא באות תעלומות
מעין אלה כלל על פתרונן. יש לדעת כל הניתן והמצוי ,בכלל זה כל
תעודה רישום מראשית ועד היום," אמר.
שאלתיאלה צעדה בצעדים מדודים ונחושים לעבר שידת-עץ עתיקה, החלה
מושכת מגירה גם שנפתחה, המשיכה לאחוז בה כמו לנערה מעל מסילתה
ולא חדלה עד נותקה המגירה ממסילתה. אז נגלתה שקית נייר חומה
ועתיקה היא אחזה בה כאוחזת מטמון עתיק .
את השקית הניחה בידיו. בתוך שקית הנייר היו שלושה מסמכים
עתיקים. כתובים בערבית , והוא החל לעיין בהם. הייתה שם
תעודת-נישואין חתומה ע"י הקאדי מנצרת. חופתה מסתבר, נערכה
במסגד.
התעודה הנוספת הייתה אישור תעודת לידת שני ילדיה: יסמין וקאסם.
בנים מוסלמים כשרים לאביהם שהר אל חוסיני. התעודה אושרה ונחתמה
ע"י הקאדי הירושלמי במסגד אל אקצה. המסמך השלישי הכיל את
הקושאן, המעיד כי האדמה נרכשה כדין ע"י שהר אל חוסיני. והיא
ניתנה ביד אשתו כדין למשמרת הדורות. היא מסרה לבניה והם לבניהם
עד קצה הימים לא תימכר,
עתה ניקרה בלבו שאלה. בהיסוס הרים פניו לעברה, שאלתיאלה כמו
היתה ממתינה כי תבואנה השאלות..
-"שאל כל הנחוץ. והכרחי בעיניך, כי יתבהר מטעמי. אניח בפנייך."

-"נחוץ עוד מסמך כי יונח ואיני רואה אותו," אמר בהיסוס.
-"קרעתיו כשהלך..." אמרה חרישית "ושבתי לאלוהי כבראשונה..." את
המרת דתה לאלוהי האיסלאם. שאלתיאלה לא יכלה להכיל גם זאת התבהר
לו עתה.

מבית החזה חלצה שאלתיאלה מעין קמיע עטוף בכרית משולשת. גודלה
כגודל פלח לימון החצוי לשניים עטוף בבד קטיפה אדום. היא החלה
לפרום תפריו. מתוך הכרית הזעירה חילצה שקית ניילון דהויה
ועתיקה. מתוכה נשלף מסמך נוסף החתום ע"י בית הדין הגדול העדה
הספרדית ירושלים. מסמך בו היה כתוב:
"..  בתאריך הנקוב התייצבה נורה בשמה, על פי תעודתם ועל-פיה לא
ייכון דבר. היא שאלתיאלה למשפחת אביוב, בת רבקה ואהרון. הצהירה
כי אנוסה הייתה להמיר אורחות-חייה, וכי אין דעתה הייתה מפוקחת
דיה, לעמוד על מעשיה על כך נקבע כי  תעודת הטומאה אשר הונפקה
ע"י בני בלייעל בטלה  ודינה בתוך אלוהי ישראל להתהלך. וילדיה
אף הם מוכרזים כיהודים כשרים, גם אם יעביר אביהם דעתם עליהם,
להוליכם  בדרך טומאת האיסלאם. שכן מקדמת דנא מהות שורש נשמתם
באה מרחם אמם יהודים כשרים וניצוץ היותם לא יכבה בידועות
הדברים.לא יוכבר להוסיף דבר במובן מאליו.יהודים הינם לכל דבר
ועניין עד יתגלה מקום מסתורם הנעשה ע"י בניי בלייעל".

עתה היו בידיו שמות משפחתה ושמות ילדיה. התבונן במסמך המצהיב
אותו נצרה שאלתיאלה קרוב למפתחות ליבה. מבטיו גנבו מבטים לעבר
פניה, קמטים חרושים שהזמן העמיק וחרץ, בטרם תבחין ויתקלו מבטיה
בעיניו שב ועיין בנייר המצהיב, שהיה אחוז וצמוד לליבה עשרות
שנים. שריד אחרון המצמית ומשייך את ילדיה אליה. וכמו קפא גילם
בליבה, והיותם מצויים בין האותיות החתומות בידי בית הדין
העליון לעדה הספרדית.

בהערכה גסה שערך, אמד כי גילם נושק עתה לחמישים. מהנחה שחייהם
והתנהלותם נעו בחסות המקובלות באורחות האיסלאם .הניח כי גם
נכדים יש לשאלתיאלה, אליהם לא התוודעה .

מהפרסומים ועבודתו במזרח ירושלים הכיר את משפחת אל חוסייני.
היה זה שבט רב ענפים נצרים ומשפחות אחת מהן הצמיחה גם את
המופתי הירושלמי. שהשפעתו הייתה רבה על הכפרים הערבים הרבים
שהיו סביב ירושלים ,אחת המשפחות האמידות המבוססות והמשכילות.
הוא ידע גם כי רבים מצאצאיה השכילו לימודים באוניברסיטאות
במזרח אירופה.
במלחמת השחרור רובה ככולה עברה לירדן, למעט אח עו"ד, שנותר
לטפל בנכסים הרבים שהותירו בידיו. היה פעיל בחיי הקהילה.
התארגנויותיו העוינות לא פעם גרמו למעצרו. אך תמיד שוחרר תחת
לחצים בין-לאומיים. מעצרו היה מיד מוביל  פניות מעשרות לשכות
עורכי-דין, הפזורות ברחבי העולם. כמו גם משגרירויות-זרות, או
קונסולים לתרבות אשר ביקשו הסברים, והיפנו בקשות לערוך ביקור
אצלו. כך פרש סביבו רשת הגנה ,והיה ברור כי לא ניתן לעצרו
במעצר מנהלי. גם לא לנהוג בחקירתו בשיטות המקובלות, אלה
הנהוגות כלפי עצורים בפח"ע. האפשרות היחידה הייתה להעמידו לדין
על בסיס ראיות מוצקות. הראיות המצטברות תמיד, העמידוהו בגבולות
המותר והאפשרי, על פי אמנות בינלאומיות בפעילות חברתית
פוליטית. גם שהתקבל מידע על קשריו עם פעילים מרכזים באש"ף אשר
הצביעו, כי רובם לא השתייכו לזרוע-הצבאית, אלא לזו
המדינית-תרבותית. עדיין  ברור היה, שהינו פורש השפעת הארגון על
תושבי מזרח ירושלים. ידיעות אלה והמעמד שביסס, הקשו לנהוג בו
כאחד התושבים העוינים. כל בקשה לעצרו לחקירה, מחויבת הייתה
אישורם של דרגים מחוץ לשירות.



עתה הבין כי ילדיי שאלתיאלה נטועים עמוק בתוך אחת המשפחות
החזקות. הוא הניח כי היגרו עם אביהם לירדן ומשם, מי ידע
תהפוכות חייהם. לפתע חלחלה בו הידיעה והלמה כי נתן הבטחה שספק
אם מימושה מצוי במסגרת יכולותיו. מניין שנות חיי שאלתיאלה
להערכתו נשק לגיל שמונים וקצת. הוא ידע גם אם יעלה בידיו לשפוך
אור על הפרשה,. חיפושיו יהיו בצל מחוגי הזמן הנעים ללא רחם,
כמיהת  שאלתיאלה לפגוש בילדיה טרם יקדים מותה את משאלתה, רחפה
תעוקה כבדה על ליבו.  
תקוותיה של שאלתיאלה היו עתה משא מכביד. חש שרובץ על נפשו,
הרהר שמא ואולי יניח מחשבתו בפניה ויאמר לה כי עשויה התעלומה
לעמוד תלויה עד קץ הימים וגם לא בהכרח תבוא על פתרונה. כשעלו
בו ההרהורים האלה,  ראה את שאלתיאלה מתבוננת בו במבטה המצועף.
כמו משחזרת לנגד עיניה זמניה החולפים, והזמן העומד לפניה קצוב.
לא עמדה נפשו מול זיק התקווה שבער בעיניה,משראה כך דחק את
הרהוריו, ודחה את הדברים שרצה לומר.

"אין די בתעודות," אמר לה "נחוצים גם זיכרונותייך, הם עשויים
לשפוך אור על כל הפרשה. והם אולי אף יותר חשובות מתעודות.
המפתחות לתעלומה מצויים בפרטים שאינם נראים בעין. שמה חבויים
וסמויים מקופלים ושמורים בפרטים הקטנים הבאים בלבבות לאורם
אפשר יחשפו הדרכים להביא פתרונות בנסתרות ונחוצים דברייך
כתעודות עצמן," סיכם.
"שאל כל דבר, ואענה על כל אשר תבקש," ענתה לו.



יצא ושב מיד.בצידו האחורי של המבנה עמד פתח ביתו. משנכנס ראה
את שולי עסוקה בכתיבה אף היא מהורהרת. כשראתה אותו קמה ,כרכה
זרועותיה סביבו , חובקות בו ללא אומר ומילים.
הוא רפרף קלות בראשו לעברה.
"מה יאיר? אירע דבר מה?" שאלה מכירה את הרפרוף הקל הזה, בשעה
שהיה נכנס לבית נסער, והיא אחוזה בו, והוא מסמן באצבעותיו קלות
על ראשה.
"נחוץ לי מיד רשם הקול," אמר והוא טרוד "בעוד כשעה אשוב..."
בטרם עוד הספיקה לדבר באוזניו משפט נוסף ,שלף מתוך המגירה את
רשם הקול.
"רגע יאיר..." אמרה משתהה ומבטיה מלאים תהיות ושאלות.
"חוזר עוד שעה ," אמר ויצא.
משנכנס לביתה של שאלתיאלה הבחין כי נותרה קפואה במקומה ומבטה
עודו עודנו מצועף.
"אכין לך כוס תה רואה כי שיחתנו תעמיק...-שולי יודעת שהנך מצוי
כאן?"
בין שולי לשאלתיאלה, לא הייתה קירבה רבה, פרט לדברי נימוס.
פעמים בודדות סייעה שולי בידיי שאלתיאלה ברכישת מצרכים מרשימת
מצרכים אותה הניח יאיר בידה ותו לו. הוא ידע כי לא נרקם ביניהן
קשר טוב אך שב להרגיעה.

"שולי יודעת," אמר.דעתה של שאלתיאלה נחה בה. היא הניחה על
השולחן את כוס התה אף הוא הניח את רשם הקול סמוך לכוס
והפעילו.
"נחוץ כי תניחי כל הזכור והידוע לך על תושבי הכפר דאז. בפרט
בצעירים שבהם אלה אשר מניין שנותיהם לא חצה את העשרים," אמר.
"הנך מניח כי היתר אינם עוד בין החיים?" שאלה.
אכן כך הייתה השערתו , אם נותרו מתושבי הכפר-בין החיים אזי הם
הצעירים. אפשרי וחלקם עודם מצויים בגבולות המדינה.

" לא אכביד על זמנך," אמרה "כל שתשאל אניח, ואם אין די בדברים
האלה, בימים הבאים בשעה וזמנך ימצא בידך, אוסיף כל המבוקש
והנדרש."
שאלתיאלה כמו ידעה חשיבות הזמן הניגר, והחלה לפתע לדבר. קולה
שטף ללא כל היסוס או מעצור.

"בשעה בה נכנסו הכוחות היהודים לכפר ביקשו את כל הגברים. רובם
ככולם
נמלטו אל הגבעות הסמוכות מסביב, נותרנו הנשים ,הילדים והגברים
הקשישים.
המוכתר סמיח חמיד, יצא אל הכוחות. בידו בד לבן והוא ניפנף בו
ליהודים..." סיפרה "הייתה בהלה גדולה ואנו הנותרים מסוגרים
בבתים. בא המוכתר מפקודת החיילים בית בית בשעה והיו יוצאות
הנשים והילדים והקשישים ועין החיילים רואים גברים צעירים.,בא
לפניו יהודי דובר ערבית ואני עומדת מרחוק. היה מניח בפניו
שאלות. לפתע רואה ממרחק, כי הלם ברובה על פניו של סמיח .שעה
שהלם היהודי בו ,זב דמו, נפער פצע בראשו ונפל לאדמה. חמידה
אישתו נשמתה צרורה בגן עדן , רצה לעברו משראו החיילים בריצתה,
שהייתה זועקת כיוונו לעברה הרובים והיא ממשיכה בריצתה נופלת
ומגוננת בגופה על אישה ומתחננת על נפשו. זעקותיה הדהדו והחלו
יתר הנשים, עשות כמותה. הילדים עמדו נפחדים, מבועתים ובוכים.
באו שני חיילים גררוה מעליו והיא שורטת והולמת בהם. השליכוה
מעליהם ואחד כיוון נשקו לראשה וקול רעם נשמע. גופה של חמידה
רעד נפל לאדמה ונדם .בנה חליל בן העשר שהיה בן הזקונים , עמד
בפתח ביתו ועיניו מבועתות, על שלא כיתר אחיו אשר נמלטו אל
ההרים הסמוכים. באותה עת היה מצוי עתה לבדו ואני ראיתיו עומד
בפתח ביתו. זה הפתח שעיניך רואות ביתו של נועם , היה ביתו -
ומולו ביתי זה הניצב כאז..." הוסיפה "יצאתי אליו לקחתיו
בזרועותיי, והוריתיו בל יצא מפתח ביתי. נטלתי עמי צמר פשתן
וקערה של מים צעדתי נחושה לבוא אל סמיח. אף לעברי כיוונו
הרובים, וזעקו בל אזוז עוד מלצעוד לעברם. הטחתי בהם דבריי,
לנגב דמו ולחבוש פציעתו אני באה, אמרתי להם,  ואתם חפצים כי
אעמוד, ולא הייתה נתונה דעתי כי אמרתי דברי בעברית. נפלה תדהמה
בין שורות החיילים, בעודם בתדהמתם אני באה עד אליו מנגבת ראשו
ומניחה הפשתן בראשו. כורכת מגזריי שמלתי בדים ועוטפת ראשו
תומכת בגופי בגופו לקום מהאדמה. היה בוכה הולך ונופל על גופתה
של סמירה. אחרי דברי אלה ואשר עשיתי עם סמיח, בא לפני יהודי
הגדול מבין יתר החיילים, ושאלני מהיכן באה לי שפת העבריים.
אמרתי באוזניו כי אף אני אורחותיי יהודים שאלני חגים ומועדים
לישראל והשבתיו היו החיילים מתקבצים סביבי. בעודי ביגוני על
מות סמירה, ודעתי נתונה לחליל, נכנסו לכפר המשאיות," לפתע
הפסיקה שאלתיאלה דבריה והפנתה מבטה לעבר החלון.
"זו השעה," אמרה ופתחה טרנזיסטור עתיק. מתוכו בקע קולו של
קריין
ערבי המכריז על שלוש השעות הקבועות בפינת  הזמר הערבי המשודרת
מזה שנים. שעה המוקדשת כולו לזמרת גדולת קולות ערב: אום
כולתום.
שאלתיאלה הפנתה מבטה לעבר יאיר: "יאיר זו שעת התייחדותי שאני
שותקת
והם עולים בי שב ינעמו השירים באוזנייך ואני מאזינה כמנהגי
לראשון מבין שיריה החוזר  תמיד ואנחנו כראשית חוזרים."

ברקע עלה קולה של אום כולתום. שאלתיאלה עצמה עיניה מפקירה כמו
גופה ונפשה נתונה לקשב אוזניה. עתה פניה היו חשופות בפניו
,מבלי חשש כי מבטה יבוא בו ,ויעלה בה מבוכות . פניה היו שלוות
,כאותן שלוות הנוסכות בפנים רגיעות
ראה כיצד ראשה נע לאיטו לקצב נוגות המנגינה. לפתע, חדר בו קולה
של אום כולתום המבכה ופועם כמו מעיינות. פעימות נביעה:
"השהוני הימים,
לאלה שהלכו,
את שחזיתי מאז
מעיניי רוחי, ראיתי
עיניי לא חזו זאת. "
מילות השיר הלמו בו. שאלתיאלה ישבה עיניה עצומות, הקולות
המנגינות
באים באוזניה כמו תפילה קדומה. הקול המתנגן נוגות כמו נשא אותה
בחיקו , וראשה נע קמעה בתנודות עגולות ונוגות:

"השהוני הימים,
באלה שהלכו,
את שחזיתי מאז
מעיניי רוחי, ראיתי
עיניי לא חזו זאת

השכילוני השנים
את שהלכו
מעיניי רוחי העליתי
וראיתי
הימים זבו
מפצעיי  עד הלכו ובאו בשנותיי
עיניי הם ונחים באישוניי
ברוחי חזיתי עלו לפני
לימדוני הימים הזבים
מפצעיי

בעיניי רוחי ראיתים
הולכים חולפים
נאגרים בשנים
אל תוככי

ימיי הנוהרים לעבר
בית עולמי."

עתה לצלילי שירתה של אום כולתום ראה כיצד  שאלתיאלה מעלה את
ילדיה לנגד עיניה  העצומות.  גם שהיה שומע שיר זה בוקע ערב ערב
באותה שעה קבועה - והקול היה חוצה עמום בקיר החוצץ בין ביתו
לביתה,לא ידע שזו הייתה שעה בה שאלתיאלה הייתה מצויה  בנפשה
והיא מעונה. שבה אל תפילה שאינה עונה, ועומדים לנגד עיניה שני
ילדיה והיא כמכנסת אותם בכל ערב לביתם בתוך נפשה כמתוך תפילה
עתיקה החוזרת עשרות שנים באדיקות.
עתה התבונן בפניה וראשה נע קלות. תנועותיו כמו מבכות קינה, את
עתותיה וכאבה השותק מתנגן. והמילים...כמו נכתבו למענה. השיר
הכה בו בכאב עז ופולח

בשעה זו התחוור לו האירוע בו שולי התעמתה עם שאלתיאלה וחומרתו

התבהרה לו מלוא  עוצמת פישרו.

אותה מריבה קיבלה עכשיו בעיניו פשר שהלם בו. בשעה ושאלתיאלה
עודה עצומת עיניים, זכר כי לא פעם הקול בקע וחצה את הקיר והיה
מפריע לשולי בכתיבת שיריה. עד שבאחד הימים שולי יצאה נזעמת
ועמדה על דעתה בפני שאלתיאלה.

"הקול לא יחצה את הקיר החוצץ!" צעקה לעברה  ועזבה את שאלתיאלה
נכלמת לא בטרם הטיחה בה: "הערבית הזו מפריעה לי מאוד. האזיני
לשירים עבריים..."

באותו יום, כששב יאיר מעיסוקיו, סיפר נועם אודות התקרית
נוספת.
עתה השיחה עם נועם עלתה והלמה בו. "יאיר, עמדתי מהצד וקראתי
לשולי כי תחדל," סיפר נועם "פניה של שאלתיאלה החווירו...הנך
מכיר מכולנו את ניגון רוך דברי שאלתיאלה. היא רוך בקולה בשעה
שענתה לשולי: "בתי, הנה אני סוגרת הטרנזיטור ולא אשמע. כל צרכי
בו שעה ביום , יכולה אני להכילה עם עצמי. שובי בתי לכתיבתך כי
היא חשובה משעתי זו היחידה..."

-"גם בתום דברים הללו לא חדלה שולי ועלבה בה על הקול הבוקע
בערבית  שאלתיאלה בכתה. בלי קול רק דמעותיה זלגו. הייתה מבוכה
קשה, הן לא אני ולא דן בנו עד מעמקי נפשה. שתקתי נותרתי נטוע
וקפוא על מקומי, עד שלפתע בעוד דמעותיה זולגות פנתה אלי:
"נועם, לך לביתך. אל תשב. אני מביכה ,ואתה בא נבוכות..."
ברגעים אלה הבין  יאיר את מחוז דמעותיה של שאלתיאלה דאז. בעודו
מהרהר בכל אלה, תם השיר. שאלתיאלה כיבתה את הטרנזיטור ועיניה
שבו והיו נשואות לעברו.

בלבו עלו ספקות האם דברי שאלתיאלה ישובו לחבור אל סופם טרם שעת
התייחדותה. גם שידע כי חרף קשישותה זקנתה הייתה בעיניי
התושבים פלאות ותמיהות. דעתה תמיד הייתה שמורה עמה, ורגליה עוד
נשאוה כחפצה וחושיה גם אם התעממו קמעא, היו שמורים כמו ממתינים
וממאנים להתפוגג במרומי שנותיה והנם דרוכים לבוא המבשר
למשאלתה.בעודו מהרהר התביא דבריה עתה בסופם ספקותיו התפוגגו
באחת:

"בשעה וקול המשאיות דמם והאבק שכך וישובים על הארץ הקשישים
הנשים והטף בטבורו של הכפר כפי הצווי. חליל עודו בביתי וגופת
סמירה נשמתה בגן עדן
עודה שוכבת מוטלת בפאתי המעגל; עלה בשנית היהודי אשר הכה את
סמיח,
נושא ערבית דבריו באוזני שארית הכפר. 'אם נותרה בבתים נפש
חיה,' אמר אז 'תצא עכשיו וידיה תניח על ראשה. והיה כי נותרה
עוד נפש אדם ולא יצאה בעוד רגעים ספורים יובערו הבתים על הנסתר
בם...' מששמעתי כך באה בי החרדה לנפשו הרכה של חליל שמה אביאהו
ויפגוש וראה בגופת אימו נשמתה בגן עדן צרורה. ויראה אף פני
אביו, את כבודו הזב. צעקתי אליו בערבית: 'יאבן לחרם', מגדפת
הייתי בו מילים בערבית מילים את שהוא ידע פישרן אשר אוזני היו
שמעות ולא עלו ובאו כל שנות חיי על לשוני להניחם בפני איש
ואישה משראה סערת רוחי זה הגדול מכולם שהיתר נשמעים לו במורא.
עמד בינינו ושאל על מה נסערת אנוכי השבתיו: 'בני בביתי, לא יצא
ולא יבוא במראות המתים מסביב לראות על זה רצוני
רוצים אתם להעלותו באש חי בביתי?' משעה שזעקתי יצאו עוד נשים
כמותי ועמדו מביאים דבריהם בפניו על הנותרים בבתים. משראה כך
שלח את הנשים להביא את המסתתרים כשהוא מתרה בנשים כי יצעדו
בשובם מלפנים ואחריהם המסתתרים וידם על ראשם תונח. אני הודעתיו
בשנית כי חליל בביתי יישאר ולא יצא, והוא טפח על שכמי מחייך.
יודעת כי בעיניו נראיתי כאחת שדעתי משובשת עליה, ואמר: 'כלום
מניחה כי אנו כאן להמית ילד עברי אשר גורלו פלאות? ילד הנמצא
עם אימו כאן?' היה מבהיר דעתו בפני כי נשקם בא בם למען לפרוש
חסותם הגנתם בנשים והטף העבריים. אמונתי לא באה בדבריו בראותי
את מעשה רשעותם .בעודו מרגיע אותי, באו הנשים אחרי גבם משתרכים
מספר נערים ידם על ראשם. החיילים דרוכים היו,  מכוונים נשקם
לעברם משראיתי כך באתי מלפני הראשונה. חוצצת בל יפגעו בנשים
הנערים הצועדים בגבן אמרתי על היותי בעיניהם עברייה, ינצרו
נשקם וידם לא תהייה קלה על ההדק. משראה כך הגדול בבניהם אשר לו
הם נשמעים במורא , הודיעם כי יפנו קנה הרובים אל הארץ-רגלם.
וכך עשו כולם. אז נחה דעתי כי לא יניח לאיש לפגוע בי ובחליל
אשר עשיתיו בעיניו כבני. משעה וקרבה התהלוכה לפאתי המעגל בו
ישובים בני הכפר בדקו על גופם ושילחום לתוככי המעגל כיתר בני
הכפר וחליל לא יצא מביתי עשה את שהורתי לו
אף אני באתי תוך בני הכפר ועמד מולי סמיח. עיניו יבשות מדמעות.
היה מתבונן עמוק בעיני ודבריו מאז חקוקים על לבי בצער. כצערי
בלכת ילדיי ממני.

'לו היה הניתן בידי לשנות, הייתי מניח ומקדים רצונך בילדייך על
פני חוקות הקוראן ולא מקדים ומעלה חוקותיו אשר חצצו וקרעו
ילדייך מעלייך,' אמר.
עיניו של סמיח היו כבושות באדמה תיארה שאלתיאלה אף את מבעיו.
כמו לא היה פרט הנוגע בילדיה שלא שמרה נצרה בל ישכח וילך
בנשיית הזמנים בזיכרונה. כמו קפאו העיתים נותרו צלולים בדעתה
והייתה ממשיכה ומתארת בדברי סמיח ודבריו... והוסיפה
"עונשי בא מאללה על שסמכתי ידיי בידיי שהר כי ייטול ילדייך.
יוליכם הרחק מלבך". ואני מרגיעתו בשעה והיה סמיח מצר על חלקו
בהיותו המוכתר. שהיה רואה טובת כלל תושבי הכפר.
הדברים היו נהירים בפני.מעולם לא באתי דין או דברים במעשיו.

'סמיח מאת אלוהים באו הדברים ולאן היו הולכים ובאים הדברים
והקורה והרעה אשר הייתה עולה', אמרתי לו 'ההיה נותר שריד מזה
הכפר לו באו פרשי בית אביו של שהר בזה הכפר ואתה ממאן כלום היה
בכוח הגברים כאן לעמוד מול הפרשים?'

בשעה ושמע דברי ידע עתה כי סמירה נשמתה בגן עדן צרורה הביאה את
שאירע בביתו בפני. הניחה דבריו שהיו ימים דנים בגורל ילדיי
בגורלי והיה המשא ומתן ארוך ופתלתל. ואני איני יודעת דאז,
הדברים בגבי היו. סמיח היה עומד בדעתו בפני הקאדים אשר שהר שלח
מלפניו. כמעשה פשרה אחרון, העמידו משפחת חוסייני לנגד סמיח
בטרם יעלו חמישים איש ממשפחת חוסייני רכובים וחמושים על הכפר.
משנודעה המזימה לסמיח כי שהר חפץ לבוא באישון לילה ייקח ילדיי
מבלי שיניח בידי די צרכי לקיומי. אף את הבית העביר לידי נאמן
ואני כשיפחה אשר תשולח אל החול הייתי הולכת לגורלי ויגוני לא
נתן ידו בכך . היו נושאים ונותנים ואני איני יודעת בדברים
הנרקמים. סמיח עומד אוחז בחסותו את גורלי מפי סמירה, נשמתה בגן
עדן צרורה. באו הדברים בחלוף הימים משראתה בצערי, ויגוני אינו
מש מלבי ובאים וחולפים ימים ואני על משכבי והיא סועדת נפשי על
ילדי אשר לוקחו מעמי;
הניחה בפני מראשית ועד אחרית את שאירע. ידעתי כי סמיח הצר בלבו
על הנעשה והיו בו השתדלויות שהניחם בלב שהר בל יעשה כזה המעשה
גם אם דין הדברים והילדים מוסלמים גמורים. דינם ברשות אביהם
אין כך שיעשה היה משדלו להניח דעתו השגויה, כי שבתי לאלוהי
ישראל - להניח חמת זעמו על אודות יום אחד בשעה ונוהגת הייתי
להדליק נרות לשבת ואני אוחזת את יסמין ומדליקה מידי ומכסה את
ראשה. מטפחת, כמעשה זיכרונותיי מבית אימי והם נותרו עמי עד זה
המעשה לא היה שהר נותן דעתו בנרותיי ועתותיהם. משראה לראשונה
שנוהגת ביסמין כך וידי אוחזת בה בידה מלמדת הדלקת דרך נרות בית
אימי חמתו בערה בו. זעמו לא ידע מידה והיה סמיח נוזף בו היו
בניהם הדברים קשים
עד בואם בדינים. בשעה והטיח שהר בפני סמיח כי כופרת אנוכי, ויד
סמיח נתונה בכפירתי כי פרש חסותו על גורלי, זעם סמיח בא בשהר
היה נוזף בו על דבריו הללו. דברים שאין בהן דרך הלכות ודעתו
קלה מפזיזותו אינה באה תבונות בהלכות הקוראן. אף היה מטיח בו:
"אלוהי אישה מצוי בבית הוריה אחיה ואחיותיה
נטשה למענך והם נטשוה . חפה מפני אהבתה אלייך כל כפירה מכבדת
הנשים והן מכבודותיה , באה בזה הכפר כול הלכותיה תמימות חפה
מלהוליך ולהביא כל דבר כפירה. האין דעתי יודעת הכופרת אם בביתה
באים מעשיה בצאתה נראים שבעתיים? ואם לא באו וכל הליכותיה נועם
וחביבה על כולנו כאן העיוורים אנו מלראות נשמרו מילדותה
געגועיה למעט מזיכרונותיה מבית הוריה בזה תבקשני להכריז עליה
כופרת? הן הלכה אחריך ואתה נוהג בעיוורות עיניך, ללמדני היכן
מצוי אלוהי האישה? ומידעני כי בכפר בנינו מהלכת כופרת. העיוור
מדעת בעיניך אני? בת כפר כשרה ככל האחרת. לא תניחה להיות
מושלכת בידה, תיתן את כול מחסורה. טרם יצאו ילדייך אל הבית לא
יכנס ולא יבוא איש מלבדה ועל דעתה. זו דעתי', אמר והוסיף
'הודעתי אלייך והיה כי תלך וילכו אתך ילדך לזה הכפר עד יומך
האחרון לא תבוא באשר לנכסך לא יצאו ולא יבואו אחרים תחתך לקחתם

עם לכתך וילדייך אתך יהיו מופקדים בידי אשת חיקך. אני עוד אבוא
ואביא דעתי בפני אביך על אודות המעשה והחרפה שהנך מעלה בפני,
ועודך דבק במעשייך כל דברי ורבים בלבך אינם באים, עומדת דעתך
אינה מתפנה בעזות מצחה ודלותה ללמדני חוקות הקוראן. ואין כבודי
ועשרות שנותיי העודפות על שנותייך עומדות ועולות לנגד עינייך
נוהג דרך קלי הדעת המתרברבים והפזיזים,' כך היה סמיח מטיח עד
בא בו בסוף הדברים ועשה את שלא אירע בביתנו מיום בנו בו- גירש
את שהר מעל פניו . בצאתו עוד הטיח בו ,- בא זה הנער ללמדני
חוקות הקוראן...'

בעוד שאלתיאלה מתארת בזאת נשמעו על הדלת דפיקות מוטחות. מששמעה
שאלתיאלה, פניה נשתנו באחת והיו דרוכות:

"יאיר, לך! השעה מאוחרת דרך אישה לרצות בן זוגה לצידה."
בשעה שפתח את הדלת ראה את שולי ניצבת. מבע פניה היה זועם
"זו השעה?,עוברת שעה, עוד שעה ועוד אחת. ארבע שעות חלפו ועודך
כאן," מתאפקת ממתינה, "אולי תישן גם כאן?"
הוא ניגש לכדי מרחק לחישה, נעץ בעיני שולי מבט נחרץ ולחש:

"בסיום דבריי הדלת תיסגר והנך נותרת מחוץ למפתן ביתה. אני עוד
נותר כאן מעט או זמן רב, כל היתר בינינו ייאמר, לא עכשיו ולא
כאן," אחז בידית הדלת בטרם עוד השיבה דבר סגר הדלת.

שאלתיאלה ישבה פניה הנוהרות עתה הייתה בהם נסוכה הבעה כמו
התכנסה בה נפשה והסתתרה. היא הרימה עיניה אליו: "אכן השעה
מאוחרת. לא הייתי מבחינה והזמן הלך רב, פייסת דעתה שמיד הלכה?"
שאלה. היה ניכר בה כי האירוע הטריד מנוחתה.

" אל תתני דעתך על כך. הלכה, מבינה," אמר
- "הנך יודעת, המעגלים הבאים בינה לבינה כעסים מתפייסים חוזרים
מחזורים.
"יאיר, לך פייס דעתה. שאכן גם אני כדעתה-השעה מאוחרת, ואינני
הולכת טרם באה בי זקנתי לא הרביתי לצאת מביתי שמא נודע להם בית
ילדותם ויבואו ואני לא אהיה כאן. עתה אם אהיה הולכת לאין הולכת
כל זמני בידי ואם אצא ואלך לא אשוב בגופי עוד לכאן...-לך לך!"
דחקה בו,"פייס דעתה. אל תחמיר דעתך בה. מאהבתה הרבה באה לבקשך
. זמני הנותר כאן, הנך רואה ואינני הולכת עוד בבוא זמנך בידך
נשוב לדברים."
הוא קם, שאלתיאלה קרבה אליו עתה עמדה מרחק נגיעה מבטה היה נעוץ
בפניו
אחזה בפניו ונשקה בלחיו ומיד אמרה: "שולי אוהבת אותך, בדבריה
אל תלך ותבוא ,אחרת מראות באהבתה הרבה. גם אם יש כעסים, דרך
אהבת נשים גם בזאת.

"אל תטרידי דעתך בכך, רבים הדברים העומדים בינינו ואין עניין
שאינו מלובן עד נחה דעתנו יחדיו. גם אם נותרים אוחזים
בדעותינו, אין החיץ בא סופו של שבוע זה אינני בנמצא כאן נועם
ודן יהיו לידך כאן. הוא נשק על שתי לחייה כמו מאז ומראשית נהג
כך ולא חש נבוך או מהוסס.

"לילה טוב," אמר ונטל את רשם הקול.

בשעה שעמד בפתח מפתן ביתה, שאלתיאלה השיבה בנוסח אחר מכול
הלילות בהם היה נפרד מעמה.

"בשובך אל ביתך ינעם בך לילך..."
מרחוק ראה את האור. היה עתה ברור שולי ממתינה דרוכה. משפתח את
הדלת ראה אותה יושבת והכורסה מופנית אל פתח הדלת, ממתינה לרגע
בו ייכנס.
משנכנס החלו דבריה כמטר זלעפות יורד ומילותיה באו מוטחים
מטחים:
"מה לך עם הערבייה היהודייה עד השעות הקטנות של הלילה? עסוק בה
לא די בשעות בהן אתה וחבריך מכלים זמנכם למענה בקניות ברכישות,
כאילו הייתה אמכם...ואתם אחיות סעודיות. הכניסוה לבית אבות."
"שולי קולך הולך ומתעצם. רוצה במתכוון שיחצה קירות. והיה לא
יחדל. עכשיו אני יוצא, דברייך יפלו על אוזניי כותלי הקיר אולי
ההד יעלה יקשיב וישיב ועל שאכן כך יקרה אני מיד יוצא. למרכז
ירושלים, למלון. ממילא עוד מחר עליי להימצא במזרח העיר ומשם
לבית הוריי ,תחליטי מיד ועכשיו, אם רוצה את דברייך לדחוק
ולדחוס למחר אקשיב ואשיב."

"לערביה שלך תדבר כך!"

שולי הייתה עתה נתונה בזעמה. משבא בה זעמה ידע, היו דבריה
מוטחים והיו חובקים דמויות ופנים וזמנים אחרים. היו לה מיני
מרקחות של תיאורים וחיבורים עד שהיו כלל דבריה מסתכמים.  בין
שהבחינה בזעפה עד שנרגעה דעתה ונחה בה דבריה היו חוצים כללים
והעולה ונגלה מדבריה היה בא חמור עשרות מונים מסביבת בואם
ומסיבתם שהיו סובבים סבב סיבובים.
שעה שהיה מבין כל מענה ולו פעוט יוביל לעיבוי ליבוי דבריה
ושאין יהיו נגמרים היה מתיישב על הספה מתבונן וגם אז הייתה
שתיקתו בעיניה. סיבה ראויה להעצים דבריה פניה היו מאדימות
והתוכחות היו עולות והיו מסתכמות תמיד במשפט לו היה ממתין:
"אני מבינה שאין לך מה להגיד."
בשעה ואמרה דבריה הללו ידע אחד מהשניים יתרחש-היא תפרוץ בבכי,
וגם בכייה ישמש בידה נגדו. מאותם אירועים שעלתה נפשה הכעוסה
ולא פרץ בכייה
הייתה עולה מיד על יצועה מפנה גבה לילות אחדים ושותקת שתיקות
של אשמות.
עתה המתין אם בכייה יפרוץ ראשון או תעלה בתנועה נמרצת חפוזה
נמהרת והחלטית למיטה.
בעודו יושב מתבונן בכעסה וסופר את הקמטים הראשונים שהיו
מעמיקים ועולים בהבעותיה וחורשים כמו תלמים בתווים, רואה
בשפתותיה הנעות נמרצות היה מדמה את קולותיה לשיירת גמלים
ההולכת במדבריות ואין בהם רועים מובילים
עכשיו שראה שפוסחת על שני הסעיפים. אינה חדלה ושאין בדעתה
לעלות על יצועה, פתח את הדלת ויצא. בגבו עוד שמע את קולה:

"יאיר תחזור מיד! יאיר אם תלך עכשיו , אל תחזור..."



שעה ושכב בחדרו מהורהר,היו המחשבות  והרגשות באים בזה אחר זה
והוא עורך בהם סדרים. עתה נוכח לדעת כי משאלתה של שאלתיאלה
העמיקה בו  גברה על דרכו  והתנהלותו  בשולי.  הידיעה  חידדה בו
מחשבתו הרצוי עתה הניתן לקטוע  הקשר עמה.  מחשבה אותה מיד דחה
שמה לא יהיה מי המשגיח כראוי על שאלתיאלה. הבית עם הקיר המפריד
מחד היה בו  צמידות ומידיות למתן מענה נמהר וישיר לצרכיה.
מאידך קיר זה  אותה צמידות הוליכה  תקריות חוזרות ונשנות,
מחלחלות  בשאלתיאלה עוגמות נפש.

צערה של שאלתיאלה סער בו וגבר. כעת הבין  רגשותיו לשולי תמו.
מהרהר במהות הנותר מרגשותיו כלפיה ומחוז בואם, כמו להעמיק
לבחון מה כורך לילותיו דווקא בה. בשעה שהיה  מהרהר, צילצל
הטלפון בחדרו. מעבר לקו הייתה המרכזנית: "אדוני ישנה שיחה
עבורך אני מעבירה...."

"יאיר אינך נכנס למזרח העיר עד תתקבל  הודעה אחרת ישירה מפי.
יובל נשלח ליידעך בדחיפות.  שוב האיתורן אצלך היה סגור  שולי
מסרה עזבת אחר חצות , עוד מריבה...מחר בשעה שבע  בבוקר  כנס
אליי ללשכה. אהיה שם," אמר וחתם שיחתו יותם.

עתה הבין  חל שינוי בהול אירע דבר מה. הוא  הדליק  הטלוויזיה
בערוץ לוויני יעודי לחדשות ודיווחים מכל נקודה בעולם. עלו
הדיווחים  ועסקו במהומות במזרח העיר. מהמראות עלו צעירים
מיידים אבנים ומושלכים לעבר חיילי מג"ב וכוחות נוספים. ברקע
ג'יפ צבאי עולה באש. הקריין סיכם עשרות מפגינים נעצרו  ונוספים
פצועים ואין עדיין נתונים  המידע זורם. הצופים יעודכנו בהמשך.

עכשיו הבין כי גם בקשת אימו, המפצירה בו רבות לבוא לבית הוריו
לביקור דחוף  ונתן הסכמתו לאימו  מרגיעה בהבטחתו. ספק החל
לכרסם אם יעלה בידיו  לעמוד בהבטחת דבריו , גם  שידע אזעקתו
לביקור בית דחוף תמיד הייתה כרוכה באירוע חריג, וכי עליו
להתייצב.

עתה עוד נותרו מספר שעות שינה.  התקשר הזמין השכמה לשעה
מוקדמת,ופרש לישון. תולה מבטו בתקרה זה שזכר. בשעה שהתעורר
לצלצול ועייפותו רבה:

"אדוני השכמה. השעה 5," בעייפות כמותה לא ידע זמן רב, התגלח,
התקלח  וחש רעננות-מה. עתה היה סקרן מה אירע ובפרט מדוע זומן
ליותם בשעה  וכפיפות תפקידו הייתה נתונה בלעדית למשה וממודרת
בנוהלים נוקשים מיתר המחלקות. חששותיו החלו לחלחל, בעודו נוטל
ומניח ביצה קשה מיני סלטי ירקות והגבינה במגש. מניח שתי כפות
קפה שחור  בכוס ומוזג מהמיחם, מים רותחים. יושב לאכול הרהר
מדוע משה לא יצר עימו קשר. גם שהיו מנועים  בנהלים  ברורים
מיצירתם בדרכים גלויות וגם בקו טלפון ישיר  שאינו  מאובטח
אסורים.

לגם את כוס הקפה בתנועות נמהרות ויצא מהמלון. הניע את רכבו
מרחק נסיעה קצרה למתחם המשרדים המאובטח. עלה במדרגות נמהר
הקדים בעשר דקות את מועד פגישתו עם יותם.

הדלת נפתחה מולו עמד יותם פניו היו חתומות, הוא נעץ מבטו: "אל
תנסה לבחון לימודייך על פניי," שב פקד עליו . בידיו אחז תיק עב
כרס, פתח מדפדף, מעלעל בין דפיו

עיניו היו נעוצות  כמו מחפש מסמך. זו הייתה פגישתו השלישית עם
יותם  הראשונה בשעה והתקבל לשירות. השנייה הייתה בשעה שביקש
לפרוש בטרם תום החוזה, לפני כשנה.

שיחתם אז התנהלה קשה ונוקבת. בעוד יותם  מעלעל בניירותיו,
התבונן בפניו הקפואות. שמו של יותם הלך  לפניו כמי שחף  מכל
הבעת רגש ומבע. כולו קרירות תכליתית חדה שאינה מותירה אפשרות
לניהול מערכת בינאישית שאינה  נגועה בתפקידיו. משה שהיה  כפוף
בסמכויותיו אליו, בשעה שסיפר אודותיו, היה מכנה אותו בכינוי
שדבק בו  "האכזר". לידיו של יותם  היו כפופים עוד ארבעה
מדורים נוספים. בעודו בוחן את פניו הקפואות הרים יותם עיניו
מבטיהם  נפגשו.

"אל תסרוק הבעותי לימודיך בתורת הפנים,  חסרים קורסים
נוספים...כיצד  מקפיאים פנים."

"יותם, לאן אתה רוצה שאסתכל? על הקירות? מדוע נוכחותי נחוצה
כאן? מדוע לא משוחח איתי משה ודווקא אתה?"

"משה לא ידבר איתך...הוא נמצא בדירתו במזרח העיר ירוי. בשלוש
תיערך הלווייתו...פינתי משבצת זמן  לכול אחד מחבריך בנפרד.
בשעה שבע וחצי זומן יובל. עד השעה אחת עשרה בצהרים כולם למעט
יצחק, יקבלו  המידע על מותו של משה...יצחק לא אותר,"

יותם הביט לעברו נחרץ "איש מכם לא יכנס למזרח העיר ולא יעסוק
בחיפושים ישירים או עקיפים. אם יהיה בי  שמץ של חשש בתום
הלוויה ואניח שיש בכם סערת רגשנות, כולכם תרותקו במתקן הנופש.
הפקנו אתכם את הלקחים מטענותיכם  במקרה של מיכאל. זו הייתה
ההוראה תחילה  מראש השירות. לכנס  אתכם למתקן באין יוצא ואין
בא בהוראה.

אם תטענו  חורג מתנאי השירות כטענתם. אז הרפינו מכם, הפעם
נקפיד...תעברו כאן קורס מספר ימים בגידול עגבניות. מדוע זה
נחוץ? נמצא לכם את המענה המשפטי הנכון, גם אם  נצטרך לצמצם את
תכני הקורס לנושא אחד וגם הוא יתומצת לשאלה יחידה מהות  עיגולה
של עגבנייה. על כך תישארו מרותקים מתוקף החוזה להישמע להוראות.
להשתתף בכל קורס... המקרה של מיכאל יותר לא יחזור. שכנעתי
במקרה הזה לחרוג  מהנהלים  שהופקו מהאירוע ההוא, למרות שגם בי
היסוסים האם אני נוהג נכון איתכם. משוכנע שאינכם ראויים
לאימונו- וגם לי במצב הנוכחי  אין אמון מוחלט בכם... אירוע
מיכאל אצלי לא יחזור שנית. אצלו וגם אצלי איבדתם אמון בשיקול
דעתכם כקבוצה. יאיר, אני מזהיר אותך! בפרט עם כל קרבתך ליצחק
וחברותך הידועה לנו כאן. חברות החורגת מתחומי היחידה גם לתחומי
חיים נוספים. דע המקרה סבוך. באירוע זה פועלים מדורים אחרים
נוספים  ומשתתפות יחידות מתואמות בלבד...הייתה לי מחשבה שרצוי
שאתה ויובל תישהו  במתקן מרצונכם  החופשי ולא מתוקף  הוראה, מה
דעתך?"

-"תגיש לי  חוברת מפורטת מטעם אגף ההדרכה העוסקת בעיגולה של
העגבנייה ואז אשיב.  במשחקי הכוח  שלך לא משתתף, הוראה, פקודה,
עגבנייה...איזה דיבורים נשגבים מבינה..., פעם הייתי חייל,
קבלתי ונתתי פקודות. הוראותיך אלי יבאו אך ורק  בפעילות
מבצעית. אשתתף בכל קורס מטעם אגף ההדרכה מהסוג שהוא יעודי
ותכליתי לתפקיד..
...בתום ההלוויה  אשאר עם  נתנאלה והילדים  מעט זמן, משם עלי
עוד  להספיק להוריי- אם יש לך דבר מה נוסף להוסיף  אני מקשיב,"


עתה הרגיש כיצד רגשי הצער מתחלפים  בזעם  גואה ומיד כמו ניצתו
והחלו לפעול כל מנגנוני לימודיו בשירות: לשלוט ולהבליג.

-"מבהיר, החדשות בארצות ערב פותחות בידיעות על רציחתו של משת"פ
עד תום איסוף המידע וסיום החקירה, שהכל ברקע הדברים  רשתות
המערביות מצטטות.
בארץ עוד הוטל איפול כמה זמן יחזיק מעמד. אין לי מושג פעילות
יחידתך במזרח העיר מוקפאת.

כל  אחד מכם קבל זימון פרטי היה בידי לזמנכם יחדיו  לחצי שעה
ולסיים דברי במהלך התכנסותכם באחת. בחרתי כל אחד בנפרד לזמן על
מנת שהמידע יתקבל ישירות מפי וההנחיות יהיו ברורות וכן בנוסף
להתרות, אני לא כאן להיות רגשן.
על מנת  שלא תגלגלו אירוע נוסף -כדוגמת האירוע של מיכאל. על כך
הינכם מוזמנים בנפרד להניח  בכל אחד ואחד מכם את נחרצות דברי.
איש מהיחידה לא יכנס למזרח העיר לא יעסוק במישרין ואו בעקיפין
בתפקידיו. לפיכך הינך משוחרר לחופשה עד להודעה  אחרת  מפי.
האיתוראן יישאר על גופך צמוד וזמין...ועוד פרט אחרון: המהומות
בעיר החלו בשעה שכוחות נכנסו לחלץ את גופתו של משה. כל היתר
נדרשו לעזוב מיד את מזרחה של העיר.

עד כאן. יש לך שאלה? דבר מה לא היה ברור?

-"לא, היית ברור," ענה קצרות בשעה וקם  חש כמו גופו מרחף גם
בפגישותו עם יותם שעסקה בשרשרת  האירועים שהובילה למותו של
מיכאל. דברי  יותם היו כולם כללים הנחיות ודקדוקים והטיח בו
דברים. גם אז לא חש, את אותו זעם  העומד לפרוץ והוא אוחז בו
ולפתע כמו מנגנון  פעולה ניצת בו. מפעיל   מכונה של כללים
הכשרתו לשלוט ברגשותיו בכל מצב  וכל תנאי ולהבליג הוא  אחז
בידית הדלת ועזב. מולו עמד יובל.
"יאיר, גם אתה כאן?"
" כנס ליותם..." אמר וירד במדרגות לאיטו מתנהל והמראות ופניו
של משה עומדים לנגד עיניו.  



עתה נותרה שעה ומקצת טרם כניסת השבת והיה ברור , עליו להיכנס
בפתח בית  הוריו טרם תדליק אימו את נרות השבת.
ידע לו גם יגיע מרחק מאות מטרים  מבית הוריו,  אחר הדלקתם
יהיה חייב לסוב על עקבותיו.
מד המהירות ברכב חצה את מאה שלושים הקמ"ש. על פי חישובי המרחק
נכח לדעת יהיה עליו  להתמיד במהירות זו. גם שכלל בחישוביו את
הדקות בהן עשוי להתעכב בצמתים מרומזרים, הנתונים הבהירו לו
עליו להאיץ ולהתמיד במהירות זו שלא תפחת ממחצית שעת נסיעה.  

ככל שיאיץ יגביר סיכויו  להיכנס לבית הוריו טרם תדליק אימו את
נרות השבת. וינתן האות בו כל מלאכת החולין תושבת  ממלאכתה.

בעודו מאיץ וסוחט בדוושת  הרכב, זכר את פניו של אביו.  באותה
פעם יחידה כאשר הגיע ברכבו לביקור,דקות ספורות אחר כניסת השבת.
גם שאביו לא אמר דבר שתיקותיו  לאורך כל שעות השבת ועד שנפרד
הספיקו לו להפנים ולחרוט את המסר.

שבת בה  נמנע אביו מלהחליף עימו ולו מילה, גם מבטיו המתעלמים
של אביו העבירו היטב את המסר כפי שרצה אביו להבהיר באופן נחרץ
כי חצה מבחינת אביו את הקווים הנסבלים.

הוא  חקק בעצמו את הכלל שלא נאמר באותה שבת מחוללת אל נוכח
עיניי הוריו ,ושנית כדבר הזה החליט  לא יעשה.

חילולי  השבת יעשו הרחק  מעיניי הוריו,גם אם הדבר יעלה במחיר
חזרה על עקבותיו.  עתה מנוע הרכב נהם.

צומת עכו הייתה אחריו עוד נותרה מחצית השעה טרם כניסת-השבת.
צפת מעולם לא נראתה לו עטופה בגלימות קדושות כימים קדומים  כפי
שעכשיו חש.  

בעודו מהרהר כרמיאל הייתה מאחוריו. עתה היה מצוי בכביש התלול
החד מסלולי ודו כווני  שפרסומו בה לו  על היותו כביש עתיר
תאונות וההרוגים, הטווי, תנאי הדרך, אילצו בו להפחית מהירות.
היה לו עתה ברור כי אימו תמתין לו  עד דקה אחרונה  לפני כניסת
השבת.  

תמנע הפעם ממנהגה לנהוג ולהקדים דקות ארוכות טרם כניסת השבת
לברך על הנרות. ובכך תיתן אות מידיה המדליקות,  והחורצות ותסמן
בידיעתה, משעה  ודלקו  נרות השבת ולא יהיה נכנס בפתח-הבית. אזי
יהיה עליה להמתין  למועד אחר.

מחשבותיו החלו לעלות  נושאים ועניינים מתנגשים זה בזה, מה
תהייה דמותו של חליל,להערכתו הנער אשר גוננה עליו שאלתיאלה
והייה בחסותה חודשים ארוכים.  כיום הינו גבר בגיל העמידה
ששנותיו חצו את גיל החמישים וגם אם יפגוש בו עם צאת  השבת
בישוב פרדיס כפר ערבי הסמוך לחדרה, כפי שסיכם עמו בשיחתו
הטלפונית הרהר אם אפשרי וישפוך אור אודות  גורל ילדי שאלתיאלה.


המחשבות הטורדות עברו ביעף שעה שהרכב נהם, ושאגת-המנוע
הנסחט מקרביו  מנסה לסגור  מרחק נתון כנגד מחוגי הזמן.

המחשבות החלו לחולף בזו אחר זו,מה היה כה חשוב לאימו להזמינו
לביקור דחוף. בשעה והבין כי דין המחשבה שתבוא על ספוקה במהלך
הביקור, הרפה.

החל להרהר בגורלה של אמירה ובנה היחיד -בנו של משה כיצד ינהג
בהם יותם.
סוד מוטמע בחיי ילד והיה אחוז בידי מעטי מעט  אורחות  חיו
הכפולים של משה בעיר שלכאורה מאוחדת וחצויה עם חומה פיזית
בליבה ואיבה זולפת מגדותיה, ומתיזה געש  יחסי הדתות והלאומים
לכל עבר, שחיי בה בשתי ישויות נפרדות  והותיר במותו שתי אלמנות
שלא ידעו בחייו זו מזו ויש לשמור על סודותיו מנשותיו בפרט אחר
מותו  בשעה והן אוחזות ביתומיו  בניו משני עבריי  החומות.

המעלה התלול הבהיר לו  כי נכנס לשערי העיר, עוד דקות ספורות
חצצו  ועמדו בין כניסת השבת לרגע בו עשוי אם יאחר את כניסת שעת
השבת לסוב על עקבותיו.מעגלי הזמן הללו נראו לו עתה נצח נח
במרחק כפי שרחק מתרי"ג מצוות הוריו.הדקות הספורות והנוקפות מחד
ומרחק בית נעוריו הנשקף לעיניו מאידך  היו עתה בתוכו פקעת
חושים פועמים.

מול שער בית נעוריו  בלם במהירות בחריקת צמיגים את רכבו דומם
את המנוע ומהר לנטוש את הרכב,ורץ לעבר הדלת עמד מדפק  טרם
תהלום ותנקוש  ותקדים כניסת השבת ואור יונח בנרות.

עם נקישתו הראשונה הדלת נפתחה בסערה, זו הייתה  אימו
,"יאיר,"חבקה וכרכה זרועותיה סביב צווארו ממטירה עליו את
נשיקותיה. מנהגה בטכס השמור לפגישות שאינו משנה כלליו , במטבח
ראה את אחיותיו המחייכות  משנכנס ראה כיצד אביו מביט לעברו אף
הוא מחויך ."שבת שלום, אבי,"  מהר לברכו
-"שבת שלום בן" ענה אביו.
מיד פנה אביו לעבר אימו ואחיותיו .אינכן מאחרות בהדלקתן"?. שאל


אימו ואחיותיו כיסו והפשילו  את מטפחות ראשן והיו מצויות
בעיצומה  של תפילתן   מניחות ברכתן בנרות הניצבים בזוג פמוטי
כסף עתיקים ,עתה היו הנרות דולקים,ושתי אחיותיו נטשו עמדתן
המקודשת.  והסתערו בו זמנית לעברו.

"יאיר.."- "לאט אם אינכן רוצות עקצוצים הוא הושיט את פניו
המעוטרים זיפים. בני שלושה ימים..."

מיכל בת  הזקונים חביבת אביו, העטירה את נשיקותיה הראשונה
,נעמה  שהייתה מצויה במעבר מילדות לנערות.  ולא פעם  ננזפה
שאין נושקים בקרבה  יתרה  גם לבן משפחה הייתה מהוססת קמעה
בגינו של הכלל שידע כי כוון ביחסה אליו,  .

ליתר אחיו  כלל לא היה נחוץ הם שמרו מרחק יאה לבני ישיבה בשונה
ממיכל שהייתה מציקה ומתקרבת ומושכת לא פעם בזקניהם.להקניטם היו
מביטים לעברה בסלחנות כיאה לילדה פוחזת..ולא היו באים עימה
בדברים, . כלל נוסף שהונחל היה ידוע לכולם.

שאין להכביד בה דינים, ולנפשה אין להצר מצרים הכללים  בחינוך
תודעתה להלכות מוקפדות ימתינו עד אביהם יתרצה,לקבוע מועדיהם
ועיתותיהם. להעמידה  על דעת הדברים

והיא אסורה כלל לנזיפה או עלבון שגם כך מבלי משים שהייתה מרבה
לבוא ולהביא בפני אביהם טרונותיה על שלא נוהגים בה בחיבה
ראויה. מי שהייתה מותרת לנזוף בה הייתה אימו וגם בשעה ונזפה
הייתה מרחפת התהייה בחלל הבית מתי יעבור אביו מהיותו  דרוך
ושומר שיפעת שובבותה להצר בהם סייגים,  היו לא פעם הדברים באים
ויוצאים בשעה ועמדה אימו על דעתה להנחיל בה  מידה ראויה והיא
מתעקשת ממעמדה בת זקונים לאביה. ועומדת בדעתה..הייתה הצפייה
מהלכת ומנסרת  בחלל  הבית . מתי יבואו דברי אביו ..הידועים
והחוזרים קבועים בניסוחם, מחזורים,
-"האינך רואה ילדה מה נבקש מזו הקטנה,ונצווה לה עכשיו בשעה
יבוא זמנה תעמוד ..בנדרש ותתבקש"

הייתה אימו מרפה ,משלחת אותה  -"לכי בת זקונים מפונקת לאביך"

והיא הייתה רצה מיד לחיקו שחיוכה נוהר על פניה, שצלחה שוב דרכה
לעמוד על דעתה למול אמה.
גם שבינה לבין נעמה היו לעיתים פורצות מחלוקות. היה אביו נעמד
לצידה:
-נעמה"
היה אומר מנגן בקולו תימהון:
-"באחותך זו הקטנה נותנת דעתך ואינך מסיגה לאחור מפניה,
מידה טובה תסגלי שאין בוגרים מתעקשים עם ילדים".
אותה בגרות מתוכה נדרשה נעמה להניח תמיד ויתור, היו שנתיים
עודפות  מעל גילה של מיכל.



לנוחות הקוראים, אוחדו שני הפרקים הקודמים שהתפרסמו בעבר.
נוסף פרק שלישי .  
קטע זה לכשיאושר הוא ראשית וגם סוף סיפור שאלתיאלה המתפרסם
ברשת.
ההערות, התגובות, היו לי לתועלת רבה. תודה לקוראים ולמגיבים.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקרוב: טבלאות,
פורום ומערכת
מתן ציונים גם
לסלוגנים!

חרגולים, הכינו
את החליפות!


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/07 13:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם קדם

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה