לו הייתי חי,בשעה בה עלה משה להר
הייתי מסיר מהזרת את הטבעת  
נותן באהבה.

(אמת בפירסום:
אינני עונד על אצבעות טבעות
ולא מניח על צוואר מתכות)  

משלים מניין, עדיף להיות אחד
בתוך עשרה,לא ניבדל מהקהל.

בא בהמון, נותן את הטבעת
ומבקש מאהרון:
עשה לעגל עימה את האישון הראשון.

מהטבעת שלך את קצה הלשון
היית רואה כיצד העגל רואה
ומוציא הגה פיוטי ומעוגל
והקהל ברקודי עם נקהל
שכורים וזיעת אגל
נוטפת,

מתכות בעיני עגל קרות
ולשון מתגלגלת גוללת עוד רעיון
עולה לרגל ומחולל

מי שעולים להרים סופם
יורדים חיים
או נופלים אבנים,
שברים.
או נמסים כשלגים
או  מתים רעבים מפיתולים
או נותרים נזירים על פסגות הרים
מה להם עם קשי עורף
להנעים

סופו של משה שהוא יורד קדושים,
והאנשים
קרואים אקראים
ניסים ונפלאות
לולאות בזמן
וקרעים

כאן המים אינם מצויים בחביות
וחביונות בבקבוקים
נמכרים בנתיבות
מי שחשב שהוא נעלה ומשכיל
שתה סודה
עם סודות של בועות
מוקפצות,
על-הפנים
מהעורף הצמיח צמות
רכות
מהפנים צמחו זיפי נוצות קשות

בקושי העורף עמד הזמן זקוף
לנוכח הנדושים
הדשים ומדשדשים
שיחזורים ממוחזרים
הגוזרים גזרים
ברגעים ומפוררים עתים
מחזורים מאובקים
מי ישא דברים
יזכיר דיברות רזים

בשעה ועיני העגל
קרות צרופות במתכות.

בהלך רפאי הרוחות
אפשר לעלות עוד הר
להרהר
מדוע נופצו הלוחות.
למי הופנו הכוחות
ולמי פחות.  
ועל טיב המתכות
הבוקעות ברקמות.