"...והיא נפלה על הקרקע עם שיברי הזכוכית של הבקבוק בפניה והדם
שטף את העצב מחייה שגם כך לא היו כה טובים. הסוף".
רגע של שתיקה עטף את החדר והפסיכולוגית הבית-סיפרית שברה אותו.
"את מבינה, גברת דרלינגסון? לילדה יש פחד מההורים שלה! האם זה
נראה נורמלי בעינייך"? אמא שלי הסבה את מבטה אלי ואמרה: "אליז,
זה נכון"? גיחכתי ואמרתי: "כן, אני מאוד מפחדת, במיוחד מתי
שאתם משתכרים ומרביצים לי"! אמא שלי העלתה חצי חיוך.
הפסיכולוגית רשמה את דברי וביקשה ממני לצאת מהחדר. לא הייתי
ילדה טיפשה לכן יצאתי בלי לומר מילה אבל אחרי שיצאתי נצמדתי
לדלת המתקלפת שהיה רשום עליה באותיות כחולות מסולסלות:"יונית
הפסיכולוגית" והיה מצוייר פרח מחייך בצד. לפני שנה אני ואנה
הורדנו את האותיות "ולוג" מ"פסיכולוגית" ויצא: יונית הפסיכ  
ית. בכל מקרה שמעתי מתוך הדלת: "אני חושבת שהילדה צריכה סיוע
נפשי ואתם צריכים עובדת סוציאלית בבית. הילדה משוגעת! אני
ממליצה טיפול בחיות עם אורנה". לפני שאני אספר את ההמשך, אני
אספר לכם קצת על אורנה. אם אי-פעם ראיתם בן-אדם שאינו בריא
בנפשו, אז אורנה זה משהו כזה רק פי-12 יותר משוגעת! היא הייתה
מטפלת בילדים עם חיות וכל שניה היה לה עיוות אחר. בקיצור,
משוגעת. ואני עוד צריכה ללמוד ממנה להיות שפויה?! נכנסתי לדלת
בכעס וצעקתי: "אני לא בריאה בנפשי?! אני?! והמשפחה שלי לא
בסדר?! כן?! מצאתם את הבן-אדם הלא נכון! מי שבאמת פסיכית זאת
את". יצאתי מהחדר עם אימי שגם נראתה די עומדת להתפרץ על
הפסיכולגית הפסיכית ויותר לא ראיתי את המגדל המכוער עם הכתובת
"בית יונה ביה"ס לבנות" ואת הפנים המכוערות של אורנה. יותר לא
ראיתי את ירושלים ומקווה שלא אראה לעולם.

די אמיתי מהחיים שלי שהמחנכת הכיתתית לקחה לי את הקלסר וראתה
את הסיפור:"החיים של בל" אבל באמת:
1) אני לא גרה בירושלים.
2) אין בי"ס כזה בית יונה.
3) ברגע זה ממש אני מנסה לגמור כיתה ו' בבית המשוגעים הזה
שנקרא אח"י.
4) היועצת פוטרה ואנחנו חיים בעושר ואושר בלי עובדות סוציאליות
מחורבנות וחסרות חיים.