שקמתי קיבלתי מכה בראש מהקצה של המיטה הארורה שלה.
ככה זה שלחברה שלך יש טעם גותי בכמעט כל דבר, החל בבגדים וכלה
במפיות שולחן. היא מטורפת לגמרי.
היא קנתה מיטה חדשה, קינג סייז, עם מוטות מטומטמים בצדדים. אני
בעד, כל עוד זה משמח אותה, אבל אחרי שאני נפגע פיזית מזה אני
לא סולח ולא שוכח.
לפני 3 שנים היא קנתה טבעת שחתכה אותי כל כך עמוק שעד היום יש
לי צלקת בגב.
ביום הראשון שלי בצבא, אני זוכר שהיא מילמלה כמה אני אתגעגע
והתחילה לבכות.
טוב, מה אני אעשה ששמו אותי בדיוק באמצע הערבים.
בכל מקרה נראה לי שהיא פחות בכתה על החיים שלי ויותר בכתה על
השיער שלי.
באמת היה שיער נחמד.
לקח לי לפחות 10 שנים לגדל אותו כמו שצריך, הוא בדיוק עבר ב5
סנטימטר את קו השכמות שלי.
הייתי מציק לה איתו שהיינו מזדיינים, מדגדג אותה עם השיער בזמן
שאני יורד לה. ממש אהבתי אותו.
הייתי חופף אותו ומסרק אותו והוא היה נחמד כזה. אבל הוא הלך,
כמו כל דבר אחר בחיים שלי. כמו אלכס.
אלכסיי הקטן, כי היה לו קטן. היינו צוחקים עליו שעות, והוא
בעיקר על עצמו.
אני לא יודע מה הוא עשה עם עצמו אחרי.
אני חושב שיש לו אישה וכמה ילדות רוסיות קטנות אי שם תחת שלטון
פוטין, אבל אני לא הספקתי לבקר שם אז אל תתפסו אותי במילה.
פעם זלזלתי בחיים. הייתי מחליק מגגות ושובר בקבוקי בירה על
הראש... הייתי קופץ מאוטו נוסע ועושה שטויות של ילדים. שברתי
כל כך הרבה עצמות שאמא שלי כבר פיתחה סוג של רוטינת שבירת עצם.
היא הייתה קודם כל לוקחת מקל ואומרת "אני ארביץ לך!!" ואז היא
הייתה זורקת את המקל, בערך במרחק 1.5 מטר ממני. היא הייתה
מרימה אותי (אפילו בגיל 16!) ושמה אותי באוטו, ונוסעת לבית
חולים. אחרי השבר השני או השלישי היא השאירה אותי 3 שעות בבית
חולים שאני אראה איך זה לשבת בבית חולים, עד שהייתי מפסיק לקטר
ולהתלונן ולבכות לה על למה השארת אותי. אני מניח שהיא חינכה
אותי לסבלנות אין-קץ ככה, עובדה שפעם האחרונה שלי בבית חולים
לא היה שום בעיה עם השארות ממושכת.
אבל אמא שלי היית קצת לא בסדר. בוא נאמר שהיו לה כמה ברגים
משוחררים. היא הייתה די צעירה בזמנו, אמריקאית שעשתה עלייה.
וודסטוק דפק לה את המוח לגמרי.
אבא שלי היה איש יחסית נחמד. היה.
הוא מת במלחמה כלשהי, אבל בטח זה סתם עוד הזיה של אמא שלי,
והוא גמר כמו כל החברים הכי טובים שלה, חתום ב"בולים" היישר
לארה''ב.
בתור חובש, נתקלתי יותר מידי פעמים במוות. בפעם הראשונה לא
הושפעתי כמעט בכלל, אבל ככל שזרמו אליי החיילים ככה זרמו ממני
החברים. המשיכו הלאה עם הנהר, למפל, והתנפצו על האבנים בסוף.
על כל אחד מהם איבדתי חתיכת לב שלי. על אחד מהם אפילו איבדתי
איבר. קראו לו אמיר. הוא היה הבנאדם הכי טוב שהכרתי. שיבוט שלי
במוח ובדם.
היינו נשפכים מבירות ביציאות הביתה, וכבר אפילו לפני שלעור
שלנו נדבק הריח של הדם והאבק שריפה. היינו חברים עמוק בפנים.
הוא איבד את הכבד לא כי מר מחבל אלמוני לקח לו אותה, אלא כי
המתיקות בהתמכרות למשקה הכל כך עצוב החליט שדי. מאז הוא לא
שותה, אבל זה בגלל שהוא די מת. ביקרתי אותו פעמיים בבית חולים,
בראשונה אמא שלו בכלל לא שמה לב שאני שם ובפעם השנייה אחותו
הקטנה ראתה אותי ולא הפסיקה לבכות.
בטח כי עוד בזמנו לא ממש ידעתי שפני כל פעם שאני בא לבקר מישהו
בבית חולים עדיף לי לכסות את החורים.
אבל מאז לא היו לי בעיות בביקורים, רק שביקרתי את איילת, החברה
הגותית עם המיטה.
היא התחתנה עם גיל, עוד אחד מהשרוטי-מלחמה המזויינים האלה שלא
מפסיק לחלום בלילה על החברים המתים הדפוקים שלו.
אף אחד לא חשב על החברים המתים שלי. במיוחד לא איילת. אבל אני
ראיתי איך בלילה אכפת לה ממנו ואיך היא מנגבת לו את המצח
ומנשקת אותו ומסיעה אותו לטיפול כל פעם.

הייתי רק בן 19, רק בן 19... אני רק בן 19.