שוב לשונך טבולה ביין
ומילותיך בגילופין.
חרוזי שירתך מתנגנים
וכשהם צלולים -
נשמעים כקול כינור
ועוגבים.
עד לסחרור -
והלב גונח על צירו.

הייתי אותך מחבקת
עוטפת ולוטפת,
אך כמוך-
בגדו בי הכוחות,
רפו זרועותיי.

ואני שואלת -
עד מתי תשלח בי
חצים  להעיר
מתנומה -
והם חורצים בי.

עד מתי תבחש
בתבשילך  הקודח
ואש הלהבה-
במינונים קטנים.

סימנתי לי דרך
בקרב אל החופש
נלחמת במאגר הדמעות
שלא יבש.

קוראת מכאן לבוראך
להציב בפניך תמרור
עצור!
מי לך נתן  הרשות
להיות דייר של קבע
בחדרי ליבי -
בנשמתי.

בבקשה  ממך -
הנח לחלומותי.