יום אחד באמצע השבוע אני נוהג במכונית, מולי מתיצבת מחשבה. היא
אומרת לי לאן לפנות.
במישור הרגשי זאת אומרת.
אז אני שואל את המחשבה האם היא זו שאומרת לי לאן לפנות או שמא
אני הוא שמחליט.
אחרי הכל אני חשבתי את המחשבה.
עונה לי המחשבה שהדברים יותר מסובכים ממה שהם נראים וזאת בגלל
שככה זה תמיד.
ואין אף אחד להאשים בעניין.
אז אני מתעקש ושואל למה היא מתכוונת וטוען שהיא סתם מנסה
להתחמק מתשובה.
אולי אפילו מנסה להפיל את האשמה על מישהו אחר.
היא צוחקת וקוראת לי טיפשון ואומרת שאפשר להיכנס לנושא זה אבל
הוא מורכב.
והיא עייפה ולא בא לה.
בנקודה זו אני מתעצבן ומאשים אותה על כך שהיא אומרת דברים ללא
תכלית ושחר.
וזאת רק כדי לבלבל אותי.
באנחה ארוכה היא מבינה שממני היא לא תצא בקלות ואומרת שבסיכומו
של דבר מדובר בשרשרת.
וכרגיל העניין לא מתחיל ונגמר פה.
אני שותק רגע כדי להבין למה היא מתכוונת ואז מחליט שהיא עדיין
מנסה להתחמק מהשיחה.
אבל לפני שאני מעיר לה היא ממשיכה:
היא מבקשת ממני להיות סבלני וטוענת שהיא מחשבה עצמאית אבל אם
זאת היא נולדה ממחשבה קודמת.
כמו אמא ובת אם ארצה.
אני מהנהן כמבין אבל עושה פרצוף המעיד על כך שלדעתי היא רק
מבלבלת לי את השכל.
אך אני ממשיך להקשיב.
בהתעלמות גמורה מהמחווה היא ממשיכה ואומרת שנכון להגיד שאני
הוא שחושב כל מחשבה.
אך אם זאת כל מחשבה היא תוצר של מחשבה קודמת.
אני קוטע אותה ושואל האם לדעתה אני רק חשבתי מחשבה אחת התחלתית
ומאז אין לי כל יד בדבר.
האם זה לא נשמע לה אבסורד.
בחיוך יודע דבר היא מספרת לי שבעצם אנו דנים בשאלה העוסקת
ברצון החופשי.
ולא היא שיודעת את התשובה.
אני מתריס נגדה עמדה הקובעת שאם היא מחשבה טהורה לא תדע את
התשובות אז מי כן.
וגם מוסיף מחמאה קטנה על חוכמתה המופלגת.
במבט מעפעף היא דוחה את ההתרפסות ומוסיפה באומרה שהדברים עוד
יותר מסובכים מכל זה.
ישנם עוד גורמים היא פוסקת.
בחיוך עקום אני מפציר בה לנסות את גבולותיי ולספר לי על
הגורמים הנוספים האלה.
ומבטיח שבזאת אפסיק להטרידה.
במטרה אחת ברורה להפסיק את השיחה היא מגלה לי שגם מעורבים
רגשות בתהליך.
וגם עוד דברים שהשתיקה יפה להם.
אני מקשיב לה מתפלפלת בעקרון המחשבה הנולדת מן התחושה ועל
המקרה ההפוך.
ואז מתחיל להצטער על עקשנותי התמימה.
היא כמובן מבינה לליבי ומניחה יד ערטילאית ומנחמת על כתפי
ומיעצת לי פשוט לא להטריד עצמי בשכאלה הרהורים.
אני מסכים מייד ומנבא עתיד נטול פלצנות למען בריאות הנפש של כל
הנוגעים בדבר.
וגם לא שוכח לציין את העובדה שהזהירה אותי מראש.
באותו הרגע הגעתי אל מעוז חפצי ואני יוצא מן האוטו ורואה את
שמש הסתיו שוקעת בין העננים השחורים. שלהבת שני מבציעה וחומקת.
תעתועי אור וצבע במאבק פיסיקלי מפעים. אני מביט ומסתכל ועדיין
הבלבול הוא גדול.