לפעמים היה רוצה לדומם הכל ולשקוט.
לתת לאותם ליטרים של נוזל אדום אדום המחיים אותו, ספוגים בו,
לצאת מאותה מסגרת מסועפת של שבילים שרקמו בתוכו במשך השנים.
לפרוץ הכל ולנוח בשלווה.
לפעמים היה רוצה, לעצור ולהקשיב לשקט.
דברים אינם כשהיו, ולמרות שהיום - כיומו נראה דומה, וכאילו הכל
כקדם, רק מבט שטחי זה.
משהו בו מבחין ויודע שרק כלפי חוץ כך.
בנימים, שרק הוא יודע על קיומם כבר עלה הנמק.
ההתכווצויות, שכמו כעת מרעידות כל שריר בתוכו הופכות רפויות
יותר, משתהות יותר.
אותן התכווצויות שכמעט וגרמו לו בעבר לנתר מן הגוף ולרוץ
במרחב,
אותן אלה שכמו היו לחמו היחיד,
מתנהלות להן כעת ברוגע, כמו עושות חובתן בלאות.
מסתננת בו תחושה, שלא נהג נכון באותן פעימות.
כמו היה בטוח שישארו לעד, שלא ייפסקו לעולם.
ומתוך כך פיזר אותן לכל עבר, מכבד בלחמו כל עובר אורח שישב
והיסב לסעודה.
כעת, משהו בו מרגיש במחסור, בעייפות המזדחלת בעורקיו.
גם רגעי התגברות יש בו,
איתם הוא מצליח להרעיד את הגוף כולו, זה שהוא אמון על חיותו.
בהם הוא חוזר אל ילדותו, למאגר הבלתי נדלה של התרגשות ותקווה,
למערבולות הדם הגועשים.
אלה רגעי חסד,
רגעי אהבה.