פעם אחת בכית. זה היה כמה ימים לפני שהתגייסת. ישבנו בחדר שלי
על המיטה הפתוחה עם הסדין הזוגי, שהסתיר את הרווח באמצע. ישבנו
על שפת המיטה ודימיינו רומנטיקה.
אתה שוקע, אני גועשת.
כרוניקה של אימפוטנטים. אז פעם אחת בכית, ונראה לי שהיית ממש
מופתע כשרכנתי וחיבקתי אותך. אף-אחד לא אוהב אותך אמרת. הייתי
חשובה מספיק בשביל שתדלג עליי. כנראה שאני מובנת מאליו, שמחתי.
אבל אם לפחות היית מפסיק לבכות. כמוך, גם הבכי שלך, היה גדול
ממני. גדול עליי. והאהבה שלי קטנה מדי בדייט הזה ומסונוורת
מהטלויזיה.
ילדה עם רווח בשיניים ורווח בלב ורווח בין הרגליים. הייתי מחכה
לך שתסגור את כולם. אני רציתי כבר הרבה זמן להגיד לך שאני לא
הפסיכולוגית שלך. אבל אצלנו לא ברור מי מטופל ומי מטפל ואני
תמיד שילמתי לך מהר במזומן.
הלכת כמו איזה דוס עם הסנדלים האלה ואני אהבתי אותך על זה.
צעדנו שם ברחוב, היד שלי קצת מזיעה בתוך היד הענקית שלך. יש
בנו פשטות שאתה לא רוצה לראות. אם רק תדמיין את הרעש של
הקומקום בבוקר מעיר אותנו, מאוחר מדי בשבילך, מוקדם מדי
בשבילי.
מאז, אני הייתי זאת שבוכה. משחקי כוחות. רציתי שתהיה כמו אבא
ותוותר לפעמים. אבל אתה אף- פעם לא ויתרת ובעצם אף פעם לא היה
לי אבא, נרגעתי.
היית מסתכל עליי ומפחד להגיד לי דברים. מכירה אותי ואותך
בן-רגע ערפל היה מסנוור אותי ואני הולכת בעיניים עצומות,
מובילה אותנו בדרך הקבועה, צועקת לך בוא, בוא, הנשימות שלנו
רודפות אחת את השניה ומתבלבלות, אבל אצלי בפנים כינורות
מחרישים אוזניים, שלא אשמע את עצמי אומרת לך לא. אתה יודע
שאי-אפשר לומר לך לא, לעולם. לא. אני מרגישה קדושה פתאום,
הריאות שלי נלחצות לשלך, מבקשות לצאת מהגוף הנחנק הזה, אסור
לומר מילה.
והחלומות? תפלים ריקים. קופצים בבוקר מהשעון שלך ששכחת לכבות
כי שבת והראש שלי קליל וחלול, מזכירה לעצמי שאין בי כל רצון
לתפוס מקום במרחב הטהור שלנו. מסתובבת בבית על הרצפה הקפואה
חלמתי רק לציית לאקסיומות שלך בלי להתבלבל בסימנים. כבר איזה
חמש שנים אני שומרת על המשפטים שלך בראש שלי, מקוטלגים בקנאות
כמו שאתה אוהב, ואם רק היית יודע היית בטח כותב על זה שיר בכתב
מסורבל כזה של רופאים, שצריך לקרוא כמה פעמים כדי לא להתבלבל
בתרופה.
רציתי שתדע שאני שונאת את השירים שלך. אתה היית טוב במשוואות,
נוסחאות וחוקים ואני הייתי טובה במילים והנה פתאום אתה נהיה
רגשן וכותב ברמזים את השנאה היומיומית שלך. היית מגיש לי אותם
מרוצה, כמו מניח לי מראה מנופצת מסחררת אל מול העיניים, תקראי,
תקראי, חיוך צנוע. האישונים המורחבים מרצדים לאורך האותיות, רק
שייגמר, רואה פנים רסיסים-רסיסים ומבט תלוש. מחזירה אליך מבט
מתנצל, חייכתי חזרה, מתפללת שלא תעזוב אותי כאן בלעדיך לעולם.

14.5.07