הוא הראה לי דף לבן, עם נקודה שחורה באמצע. "מה את רואה?" הוא
שאל, ואני אמרתי לו: "נקודה שחורה".

הרהרתי במשך מספר רגעים וביקשתי ממנו: צייר לי כבשה, שחורה.
הוא שלף את העט השחור מהקלמר שלי, חייך את החיוך הממזרי שלו,
השפיל מבט ושקע בציור כבשים.

הוא לא צייר לי סתם כבשה בודדה, הו לא! הוא צייר עדר שלם,
אינסופי, של כבשים שחורות מכל המינים והסוגים, ואפילו עיזים.
מילא את כל הדף ביסודיות, בגיבוב של עדרים בלתי נגמרים, שהפכו
אט-אט לכתמים גדולים ולא אחידים של דיו שחור, עד שבכלל לא ראו
שהיה שם פעם דף לבן, חוץ מאיזו נקודה לבנה באמצע.

הוא הרים את מבטו המושפל מהציור ושאל אותי בשקט: "ומה את רואה
עכשיו?..." "רקע שחור עם נקודה לבנה באמצע" עניתי לו, נרגנת.
רציתי שיצייר לי כבשה. הרגשתי מרומה.

"את מבינה," אמר, עוטה ארשת פנים של חשיבות עצמית מופרזת,
שאילצה אותי להתאפק שלא לסטור לו, כדי להחזיר אותו לקרקע
המציאות, "קודם, הרקע היה לבן והייתה באמצע נקודה שחורה, מהרקע
התעלמת והתרכזת אך ורק בנקודה. עכשיו, כשהנקודה לבנה והרקע
שחור, שמת לב לקיומו. וזה, יקירתי, ממש כפי שרובנו רואים את
החיים." פסק בגאווה. "אני מבינה," אמרתי לו "אבל לא רציתי
שתצייר לי את החיים, רציתי כבשה שחורה."

ואז, קמתי והלכתי רחוק רחוק, עד שהפכתי לנקודה בנוף, והוא הלך
לו לדרכו, אולי חיפש מקום אחר לרעות בו. כבשים שחורות מצאתי
מאוחר יותר, אצל רועים אקראיים אחרים שנקרו בדרכי, אלא שאותו
ואת הכבשה השחורה שרציתי ממנו לא הצלחתי לשכוח מעולם, עד כמה
שניסיתי.