תחת פנס לילי מהבהב,
ישב לו אדון עם כלבו והדהד.
הושיט את ידו לפנים ואמר לי:
"שב!"

"ידידי הצעיר", כך אמר בקול רגיש.
"אני אומנם קשיש, אך יש בי כוח,
להתמודד עם האמת, ולא לברוח".

ובלי מענה או תגובה מהצד השני,
הוא המשיך ואמר, זו משנתי:
"יום יבוא וגם אתה תביט לאחור,
ורגע לפני שתיפרד מזה המקום, נסה לזכור,
שאל את עצמך בקול פנימי,
האם הצלחתי לשנות דבר
מאחורי גבי?"

"אל תתמהמה, ידידי, ואל תחכה לטוב,
הושט ידיים וגע במה שקרוב.
כחומר ביד היוצר, כאמן החושים,
צור מכלום צלילים,
וצבע את הקשת במגוון צבעים.
אל תיכנע לחומות, נסה לשנות".

"עם הפנים אל העתיד,
עלה על מרבד הקסמים,
גע בכוכבים, אל תוותר".

ואני יושב ומקשיב
לקול הזר, בליל סגריר.
כשכלבו על ידו,
וידו על כתפי
ופנס רחוב מהבהב
שמעלינו מאיר.

ואולי אני הוזה או חולם,
את ידי  צובט, והנה אני ער והוא ממשיך
"אסוף את האבק המתפזר, ידידי
אדלק את הירח, גם הוא מחכה לאור,
כמו ילד מפוחד, לפני הלילה הארוך.
ותאמין כי גם לפני סיום,
רגע לפני כיבוי אורות,
גם אתה תוכל לשנות".

"אל תוותר, אל תתייאש, גם אם זה נורא חסר.
התעשת, התגבר, דע מה בשבילך אמת.
אל תברח, זה בתוכך, הסתכל  על עצמך.
אל תגיד לא יכול, תפליג אל הדמיון".

"ואז כשתיפרד מכאן, תזכור את מה שכבר נגמר.
תעלם עם חיוך, מה שנשאר הוא שחשוב.
שינית, הצלחת, בנית וקיבלת אז
להתראות, להתראות..."

ואז בלי אות, סימן או רמז דק,
כבה הפנס והכלב נס.
והאיש, הקשיש, שעד כה רק דיבר ודיבר,
לפתע שתק, נדם, ונעלם... מהעולם.