נראה כמו הסוף, התסריט הידוע. זה היה צפוי, והנה זה בא. להגיע
עכשיו, בפעם האחרונה. חשבתי שזו הפעם האחרונה כבר כל-כך הרבה
פעמים בעבר, שעכשיו אפילו לא צפות תמונות מול העיניים. דרך
מוכרת, עיניים עצובות. הוא שואל שאלה מפגרת, אין לי מה לענות.
מנסה להמנע מעיניו השופטות. הוא רוצה שאשאר.
נוף אורבני נפרש לאורך הדרך. זכרונות עדיין באים לפעמים. מקווה
שילכו מתישהו. לא באתי סתם כדי לסיים. באתי לכאן היום להחזיר
לו מפתחות. כמו לתלוש בית מלבך. יד רועדת באוויר, מהססת לכמה
שניות: האם בטוחה שאחזיר לו אותם. הוא לוקח אותם באי-הבנה.
"זהו? את הולכת? לא נראה אותך יותר?" עיניים שואלות. בעיניים
שלי אין תשובה. אוהבת את המקום, את האוויר, את האנשים. "כן".
אין מה לפרט, אין מה להסביר. הכול היה ברור וקבוע מראש. הדבר
היחיד שלא היה מתוכנן אצלי הוא הזכרונות האלה. הלוואי ויכולתי
לנעול אותם בקופסא שחורה, עם המפתחות האלה. שלא יעיקו, כדי שלא
יחזרו...
אמא שאלה אם דיברנו, כשחזרתי הביתה. נפרדתי איתו בדרך גברית.
מיציתי את השתיקה בישיבה, כשהוא לא יכל למצוא את מקומו וכל
הזמן זז עד שהתמקם במרחק חצי אולם ממני, על הספסל. חשבתי אם
לגשת אליו, להודות על הכול, להגיד שיחסר. להביע רגשות. למה
צריך אותם? הוא לימד אותי לספוג הכול. איתו, אני לא צריכה
רגשות. מתרוממת בהיסוס, הבטתי סביבי. הוא בחן כל תנועה שלי
בעקביות. החלטתי שהדרך תהיה גברית עד הסוף. חייכתי חיוך פוקר
ואמרתי להתראות. הילדים ענו כולם כאחד. דקירה בלב. ואז הוא קרא
בשמי. ביקש לשמור על קשר. נגעתי קלות בקיר, חצי נתמכת על-ידו
וחצי מלטפת למען זיכרון אחרון.
חיוך יבש, חסר אונים. עיניים מבינות. ידיים מלטפות קירות.
רגליים רועדות. הלב שותק, הפה נסגר. מפתח על הסף נשאר...