[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









חיים בתוך ענן




17.8.06 לקחתי טיסה לשוויץ בדרך לטיול של החיים שלי.

מה שראיתי דרך החלון בטיסה,היה פשוט עוצר נשימה.
ההרים המושלגים, שחודרים ועוברים דרך העננים הפנטו אותי.
הסתכלתי על הכמות העצומה של העננים שלא נגמרים ולא יכלתי להוריד מהם את
העיניים.

למרות שזה משהו כל כך פשוט,שבדר"כ נלקח כמובן מאליו,
זה עשה לי משהו, שמאוד קשה להסביר.

השורות האינסופיות של העננים
שזוהרים מקרני השמש ומסודרים כמו חיילים
כל אחד במקום שלו,בדיוק איפה שהוא צריך להיות
בדיוק כמו שהוא צריך להיות.

זה היה האינסוף בהתגלמותו:
משהו עצום, שלא משנה כמה ואיפה אתה מסתכל אתה לא רואה את הסוף ולא את
ההתחלה.

הסתכלתי על העננים,וראיתי איך כל ענן מוסיף לכוח ולעוצמה של הדבר הזה -
כל אחד נחוץ והכרחי.

בהיתי בעננים במשך כל הטיסה.
לא יכלתי להפסיק להסתכל.
הסתכלתי,והרגשתי את החופש והשלום...
כמו איזו אשליה של משהו טהור ושלם
של משהו אמיתי
מלא כוח ועוצמה...

כמו אשליה שמתפוגגת-עברנו עם המטוס בתוך העננים.  

כשהסתכלתי מלמעלה, הרגשתי כבוד ענקי להיות חלק מהעולם הזה.
הרגשתי קרובה לאלוהים,והודיתי לו מעמקי נשמתי שהוא נתן לי את החיים האלה
במתנה:
מתנה עטופה בסרטים צבעוניים שפותחים מיליון הזדמנויות
אם אני רק מוכנה לקבל אותן ולא לוותר על מה שהחיים יכולים להציע לי -
חיים מלאים בצבעים, צורות, מקומות, אנשים וכל מה שרק אפשר לבקש,לכל מי שרק
מבקש...

כשהסתכלתי על העננים, הם נראו לי כמו "קורה של שלום" שמאחדת את כל מי שנמצא
מתחתיה.

כמו  מין "קורה", שמאחדת את כל המדינות והאנשים שנאבקים זה בזה ובעצמם.

את כל האנשים, שלא מספיקים לפתוח את המתנה של החיים שלהם ורק מבזבזים אותם או
מחכים להזמנות מיוחדת בשביל לחיות או להגשים חלום ובעצם לא יודעים עד מתי תהיה
להם את ההזמנות לעשות את זה.

את כל האנשים, שמבזבזים את החיים שלהם על שטויות ולא מבינים שהחיים הם מתנה,
שהתוקף שלה פג בתאריך מסוים ועם הזמן - גם אם הם ירצו וגם אם לא,היא תתחיל
להתקלקל ולהתיישן אם הם לא יטפחו אותה וינצלו אותה כמו שצריך.

את כל האנשים, שרוצים רק עוד ועוד ולא מסתכלים על מה שיש להם  בידיים-
עד שהכול נהייה חסר משמעות עבורם.
= כמו יצירת אומנות של אמן פרפקציוניסט שמרוב שהוא מנסה שהכול יהיה
מושלם,היצירה שלו מאבדת מהיופי והייחודיות שלה.
שמרוב שהוא מנסה לתקן ולשנות אותה, הוא שוכח מה היה מקור ההשראה שלו ומה הוא
אהב בה מלכתחילה.

העננים באמת נראו לי, באותו יום
כמו קורת גג.
קורת גג שאלוהים ברא כדי שתגן על כל מי שחי בעולם העצום הזה ותאחד את כולם.

אבל, ככל שיורדים למטה...
רואים כמה העולם הרוס.
כמה הדחף של אנשים כל הזמן להתקדם ולהשיג עוד ועוד  לא נותן להם להסתכל איפה
הם עומדים.

ככל שירדנו למטה,לא יכלתי להתעלם מכל המפעלים והבניינים
והעשן והטכנולוגיה שרק מתפתחת עם השנים ומשתלטת על החיים של כולנו  ומביאה
אותנו למצב שאנחנו לא זוכרים כבר איך החיים היו נראים בלעדיה.

אנחנו  כבר לא זוכרים,  איך זה פשוט לשבת ולהסתכל.
להסתכל ולתת לחיים להדהים אותנו, ולהיות מוצפים בכל היופי שהעולם הזה יכול לתת
לנו.
אנחנו כבר לא יודעים איך אפשר ליהנות מכל רגע בלי לחפש ריגושים או חוויות
חיצוניות ומלאכותיות.

אנחנו כבר לא זוכרים, איך זה מרגיש להיות חלק ממשהו,ולתת מהכוח שלנו למישהו
אחר.
כי כל אחד מתעסק רק בעצמו ובמה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו
למרות שהם לא חושבים עליו בכלל...

כשירדנו למטה,הסתכלתי על הכבישים שחוצים את ההרים וחותכים את כל היופי הבלתי
נתפס הזה.
ראיתי אנשים, נוסעים במכוניות ומגבירים את הקצב בשביל לחסוך זמן, במקום להסתכל
הצידה וליהנות ממנו.
אנשים, שבמקום ליהנות מהזמן שהם משקיעים,שבכל מקרה מתבזבז,
רק מנסים לעקוף את מי שלפניהם  בזמן שהם מתעסקים בדברים שטותיים וחסרי
משמעות.

ראיתי אנשים תחרותיים, שרק מסתכלים על נקודת הסיום במקום ליהנות מהדרך עצמה.
אנשים שמרגישים יותר חזקים וגבוהים מאחרים או מנסים להפיל אחרים רק בשביל
להרגיש למעלה
למרות שכולם בעצם עומדים באותו מקום...

אבל,
למרבה הפלא

בין כל הבלאגן הזה ,
ראיתי משהו אחר,משהו שונה
משהו שלא יכלתי להתעלם ממנו
משהו שתפס את המבט שלי ונתן לי תקווה ענקית.

כמו פתח של אור בין כל ההמולה

ראיתי, שבין כל העשן והתחרותיות הזאת יש גם אנשים טובים
אנשים פשוטים
שבאמת חיים

אנשים שחיים את החיים האמיתיים ולא מחפשים רק דרכים להעביר את הזמן.

אנשים שמסתכלים על השמים ועל העננים ורואים את העולם בצורה הכי טובה שאפשר
לראות אותו...

אנשים שנכנסים לבועה הזאת,של העננים
וחיים בעולם של חופש ושלום עם עצמם ועם הסביבה.
אנשים, שלא נותנים לשום דבר לפוצץ את הבועה שבה הם חיים,למרות שיש הרבה דברים
ואנשים שמנסים להפחיד ולהרוס את הפנטזיה שהם מגשימים כל יום מחדש.

אנשים,  שבמקום לפחד להפסיד כל דקה  ולחפש דרכים להעביר אותה -
פשוט נהנים ממנה.
במעשים הכי פשוטים  שניתנו להם במתנה מאלוהים.
בלי להיות תלויים בשום דבר אחר - חוץ מעצמם.

מאז אותו יום, בכל פעם שאני שוכחת לחיות את החיים שלי ולהעריך איזה חיים
מדהימים ניתנו לי
אני מסתכלת על השמיים
ובוהה בעננים...

אני מסתכלת עליהם ומתמלאת בתחושת בטחון ותודה לאלוהים.

ההרגשה שאני חלק מהעולם הזה
שאני שייכת למשהו בעל כוח עצום כל כך
חודרת לכל תא בגופי
ומזרימה לי את הדם

מאז, בכל פעם שאני מסתכלת על השמיים,
על העננים,
אני מודעת לחשיבות של הכוח שלי,למרות שהוא קטן .

כמו שכל ענן קטן
מוסיף כוח לקורת הגג שלנו, שבסוף עוד תצליח לתקן את כל החורים
ולאחד את כולנו.

אחריי שנחתנו, עליתי לרכבת התחתית בשדה התעופה השוויצרי.
הסתכלתי למעלה, וצחקתי מבפנים.
הייתי מוקפת במין הילה של אופוריה מטורפת ואושר פרץ מתוכי.
אנשים ניסו לראות, מה אני מוצאת שם למעלה, שכל כך מלהיב ומספק אותי.
אולי יום אחד, גם הם יבינו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"בוא נאמר שאני
אחראי לאבולוציה
הסופית של מה
שאתם מכנים
ג'יראף. אתה
מבין, ניסיתי
ללמד אותו
לעוף."

-פורד פרפקט,
שונא ברווזים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/07 11:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל ש לוי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה